ילדים עם הפרעות קשב וריכוז הם לעתים קרובות ילדים רוחניים מאוד. החום, האכפתיות ויכולת ההזדהות הטובה, יכולים להפוך לתחושת קשר אישי אל הקב"ה. גם הדמיון והחולמנות שלהם יכולים להפוך לסקרנות רוחנית.
הפוטנציאל הזה מפוספס לרוב, והוא מפוספס בגללנו. כשאנחנו מנסים להבהיר לעצמנו 'מיהו דתי' אנו מתמקדים בשמירת מצוות. כשאנחנו חושבים על החויות הדתיות שלנו, אנחנו חושבים על בית-כנסת, שולחן שבת, לימוד תורה. המרכיבים המקובלים של ההגדרה הדתית שלנו בעייתיים מאוד לילד עם הפרעות קשב וריכוז.
רבים מהם שונאים מסגרת ומילוי החובות הקשור בקיום מצוות קשה להם. בבית הכנסת הם נדרשים לשבת בשקט ולקרוא בסידור. הם רוצים לזוז, לצעוק, לצאת למרחב. לעתים קרובות הם שומעים מהוריהם על "הילד של זוסמן, שהוא קטן ממך בשנתיים אבל כבר יושב כל התפילה. וכמה הוא חמוד כשהוא מחזיק את הסידור כמו גדול, רק הפוך- כי הוא עוד לא יודע לקרוא. ומה איתך?" לאט לאט בית הכנסת הופך למקום של ביקורת. הם שונאים להתפלל.
גם שולחן השבת אינו חוויה מרנינה. אחרי שספג אין סוף הערות על האופן בו הוא מוזג ועל האופן שבו הוא אוכל ועל כך שהוא ליקק את הצלחת בסוף הארוחה. אחרי שהוא צריך לשבת בשקט ולשמוע אין סוף דיבורים, מגיע תור דבר התורה של הילדים. ושוב- אין לו דבר תורה להגיד, והוא שכח מהי פרשת השבוע, ואחיו הקטן שבגן כבר יודע את זה. ובלימוד בכלל הוא כישלון וזה מאוד חבל כי 'אתה יודע שיש לך ראש טוב. אם רק היית מתאמץ קצת, מתמיד קצת היית מצליח. לא חבל?!"
נכון, אובייקטיבית לילדי קשב וריכוז קשה מאד עם בית כנסת- עם טווח קשב, עם להיות בחדר גדוש וצפוף, עם לשבת יותר מחצי שעה על כיסא אחד. גם בשולחן- תכנון התנועה שלהם בעייתי, וכשהם יושבים ליד אחד מההורים הם כמו רדאר נזהר מכל תנועה שתשפוך עליך את צלחת המרק, אין לאותם ילדים סבלנות לכל כך הרבה דיבורים ולפעמים גם נושאי השיחה שהם רוצים להעלות לא קשורים לשולחן החג, או לשיח בכלל.
על סיפם של הימים הנוראים חשוב מאד מאד להפריד.
כהורים, עלינו לחשוב: מה אני רוצה משולחן השבת שלי. הדרך הטובה ביותר לבנות אצל ילדים חיבור למשהו שההורה אוהב הוא לעשות בעצמי. אם השולחן אצלנו ייראה כמו שאנחנו רוצים- ילדים יתחברו אליו. תבנו את סעודות החג לעצמכם כמו שהייתם רוצים. אם תהיה שם אותנטיות- ילדים יתחברו אליה גם אם הם יושבים על הספה בסלון.
אל תהיו תלויים בילד זה או אחר בבניית תוכן ועולם רוחני.
מה הילד שלי מסוגל וטוב לו להשתתף. אם טווח הקשב והצפיפות של ילד נמוכים- אין שום סיכוי שהוא יסתדר בסעודה בליל החג, עם חמותך והשכנים ממול. סכמו איתו מראש מה ואיך הוא צריך להשתתף, עדיף כמה שפחות.
התמודדות- להפחית קהל, חינוך הוא דבר חשוב מאד לילדים. גם גבולות ואפילו לפעמים מאבק, אם הוא נעשה בצורה טובה והגיונית. מאבק בבית כנסת, או כשנמצאים אורחים, הוא מיותר מראש וחסר סיכוי. גם אם תנצח, כהורה- זה יירשם לחובתך. מסתבר שילדך יודע את זה והוא מתזמן את זה למקומות שיש בהם קהל. זהירות מלכודת. יש הרבה דברים שלא מוכרחים לראות. (למעט, כמובן, סיכון או פגיעה). תחזור לעצמך, תחזור לאיך שאתה רוצה שדברים יתנהלו. תן לילד שלך כבוד והערכה בדברים שמדברים אליו. שים לו ספרים שאתה שמח שהוא קורא, משחקים, באיזור שלך ושישתתף במתרחש ממקומו. אל תהפוך את התפילה ואת הסעודה למאבק שבכל מקרה תצא או מותש או מובס. את המאבקים האלו תשאיר לעשרת ימי תשובה ולשאר השנה.
ולבסוף- אם המערכת הדתית והמשפחתית חשובה לך- מצא דרך להעביר את חשיבותה בעיניך בשפה שגם הילד מבין. דבר אליו בשפתו. אם יש לו התלהבות- תחבר אותו לפרויקט של עשייה למען המשפחה או למען בית הכנסת. אם יש לו יכולת אמפתית- הכן איתו יחד משהו לסעודת החג. אם תצליחו למצוא מסילות ללבבו באזורים האלה- הרבה יותר סיכוי שהוא ירגיש חלק מזה וירצה להשתייך.
האלטרנטיבות בחברה דתית- בעייתיות מאד. ילד שמרגיש דחוי משולחן שבת, מבית כנסת, שכל דבר כזה הופך איתו למאבק- ירגיש מנותק ואצלנו ההשתייכות לחברה היא פעמים רבות דרך מקומות אלו ומכאן הדרך לנשירה- קצרה.
הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מנהל תוכנית מרחב לשילוב ילדים עם ADHD במערכת החינוך