אז מסתבר שככה זה הולך בהודו.
עוד יום נגמר ואני מוצא את עצמי מותש לאחר שהשקעתי את מיטב מאמצי המערביים כדי לרכוש ציוד נחוץ. נלחמתי בתחנות רוח אך נשארתי כלעומת שבאתי. בסופו של יום, לא הצלחתי להגשים אף משימה ממה שתכננתי. השעות חולפות, העצבים מצטברים, אבל השאלה "מה השעה" אפילו לא לגיטימית במקום הזה. היא לא משנה לאף אחד.
השמש שוקעת, החנויות נסגרות ואני מקבל על עצמי ללחוץ יותר חזק על הגז מחר. אבל יש בכלל טעם? אני מרגיש טיפש שאני שוב מסרב להקשיב להתרחשות. ללמוד את הקצב. כשבודהה הוא הכוכב פה, אין באמת טעם לרדוף, הריצה אליה התרגלתי חסרת משמעות. פתאום אני נזכר ברב סלוביציק, אני בטוח שאם הוא היה פה הוא היה אומר ל "הגיע הזמן להיות איש האמונה".
אין פה הדר. אינני יודע מתי אמצא רשת לשלוח את מה שאני כותב. הטכנולוגיה תקועה לפחות עשור אחרי מדינת היהודים המפותחת והמרשימה. אבל איזו השלמה יש כאן. גם על לשונם של המטיילים הישראלים, אלו שעד לפני רגע היו צברים מן הישוב, שגור המשפט "כנראה שזה מה שצריך לקרות", ולא בקלישאות. האוויר פה מלא בהקשבה למציאות, אלו-הים נוכח פה בכל פינה, ועזבו עכשיו את "האיזון הקדוש" בין האמונה להשתדלות. כאן אתה נשאר עם אמונה, אמונה, אמונה, ובכמויות עצומות! אלו-הים חי! ברור שיש אין סוף מה לזכך מהעולם הפגאני שאני נמצא בו כעת. ועדיין... אמונה.
התרגלנו כל חיינו לחפש ריגושים, שדרוגים, חידושים, פיצוצים, אבל כאן בצפון הודו אני פוגש חברות וחברים שהחליטו לעזוב את החיפוש המטורף הזה כדי לתת הזדמנות לחיים פשוטים עד כדי פרמיטביים, ומזה מספר חודשים לומדים אמונה דרך הלב והרגליים. אני גם לומד, וזה מרגש ומאתגר כאחד.
"אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהוופל של הגלידה. ממקלחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתגלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלחי החלקה. אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלה. לא לתת להן לעבור לידי".
(אשכול נבו)
על משכבי, מצאתי זמן להזכיר לעצמי למה הלכנו להרפתקאה הפנטסטית הזאת. יצאנו מטעם "ליבא" מקום לחברה, תרבות, רוח. בית למפגש ויצירה. כל יום נפתח את הדלת למטיילים שנכנסים, לקפה, דיבור, סדנה ומוזיקה. אופיע עם הפסנתר הנאמן, החבר שהגיע איתי מישראל, ניתן במה פתוחה למי שרוצה להשמיע משלו וחשוב מהכל- נבקש ללמוד כמה שרק אפשר מעומק המסורת שלנו, על תרבויות ותודעה אחרת, על הזוגיות והמשפחה הקטנה שלנו, על מה אדם שנוסע עד הקצה מבקש ובכלל.
סקרן אוהב ומלא הודאה- איל, חבל לדאק, הודו.