להמשיך את הסיפור

הדור הזה הולך ונעלם. נותרנו אחריהם, כעדות חיה לגורלם. עכשיו תורנו להעביר את סיפורם אל הדורות הבאים, כמורשת של גבורה ואומץ

חדשות כיפה טליה אברמוביץ 08/04/13 09:26 כח בניסן התשעג

להמשיך את הסיפור
Marcel Oosterwijk-cc-by-sa, צילום: Marcel Oosterwijk-cc-by-sa

אני חושבת שאת המשמעות האמיתית של יום השואה עבורי, גיליתי רק כאשר סבא שלי ע"ה חלה בזקנתו. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, והתקשרו להגיד לנו שסבא נעדר מביתו. התחלנו לחפש בכל האזור הסמוך לביתו ואיתרנו אותו אחרי כמה רגעים ממושכים ומורטי עצבים בשכונה סמוכה מחפש אחר אשתו ובנו. מיותר לציין שאשתו הנוכחית המתינה לו חרדה בביתם המשותף, וכי הוא חיפש בדאגה אחר אלו שנספו בשואה, שנורו באכזריות, אלו שנפרד מהם ולא ראה אותם עוד. אני זוכרת את הזעזוע שבגילוי, את העצב והכאב.

כילדה, בורכתי בארבעה סבים וסבתות נדירים. מהצד האחד, הצד הפולני שלי (להתנהגות הפולנית שלי חייבים להיות שורשים) - סבתא, שביתה היה פתוח לרווחה בפני כל הנכדים ובמיוחד בימי שישי כמסורת קבועה לארוחת צהריים שמקונחת בקומפוט. וסבא, איש כפיים חרוץ ושקט, שהיה מגניב לנו קוביות סוכר מהארון של סבתא כממתק ומלמד אותנו מה היא עבודת אדמה בחצר. בבית שלהם היה גם הסכם של שתיקה. כולם ידעו שאנחנו נכדים לניצולי שואה, אבל אסור לדבר על זה. תמיד התלבטתי אם השתיקה היא בשביל להגן עלינו בחממה מפני מציאות שחורה או על עצמם - על מה שהיה ואיננו.

אפילו בתור חוקרת לעבודת שורשים לא פניתי ולא שאלתי שאלות מכאיבות. סבא נתן לי ספר על המשפחה שלו, ומשם דליתי את כל המידע שהייתי צריכה על שורשיי היהודיים ועל שם המשפחה המקורי שלי מהימים שלפני נישואיי. את סיפורם האישי מעולם לא שמעתי ישירות מהם, והתמקדנו כולנו למלא את לבם בנחת, שמחה ובשורות טובות של החיים האלה... ולא בתהייה על מה שנשאר מאחור.

מהצד האחר, הצד היקי שלי (לדייקנות שלי, או - להגעה לפני כולם, חייבים להיות שורשים) - סבתא שהייתה מגיעה לבקר קבוע בימי שני וחמישי, אשת חברה מטופחת ויפה כאילו לא יצאה לפני דקותיים מהמטבח. אי אפשר היה לתפוס אותה בלי ז'קט ותיק תואם ובלי תובנות על החיים. וסבא, כהן ואיש תכול עיניים יפה תואר שתמיד מעך אותנו בחיבוק עד שלא נשאר אויר וצבט את הלחי שיישאר סימן, אדם חכם עם עצות שלא יהיו עוד כמותן. בבית שלהם דיברו על הכל, אולי בגלל שהסיפור היה בעיקרו הירואי ולא שואתי. כשסבתא חלתה ישבתי איתה בסלון ביתה, והיא סיפרה לי איך ההורים שלה ושל סבא הריחו את הסכנה בזמן וברחו. סבא היה מספר על "ליל הבדולח" הארור ועל התזמון המושלם של הבריחה לארץ ישראל, בה זכה להכיר ולהתאהב בסבתא שלי שעלתה מצרפת אליה ברחה משפחתה בשעת השבר.

הדור היפה הזה, שעבר ימים כה קשים בחייו, הוא הדור שהקים את משפחתי ותרם לנו מניסיונותיו ואסונותיו על איך כדאי וצריך לחיות את החיים שבורכת בהם. כל אחד בדרך ההתמודדות שלו.

הדור הזה הולך ונעלם. אצל כולם ואצלנו. סבא וסבתא, משני הצדדים, נפטרו לפני שנים רבות והגעגועים עזים. נותרו אחריהם, כעדות חיה, הסיפורים - אותם אעביר לילדיי כמורשת משפחתית של גבורה ואומץ, והזיכרונות מילדות מאושרת בצילם של אנשים מדהימים וחזקים, מהסוג שכבר לא קיים היום, מהסוג שהוכיח שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון. ליבי נמלא גאווה על השושלת המשפחתית שלי, ואעשה הכל למען תיזכר עוד שנים רבות קדימה.

וכך, היום, יום השואה, אני אוספת לחיקי את הדור שאני בעצמי הקמתי ומספרת להם על משפחה אמיצה שאותה הם נושאים בשמותיהם השניים כזיכרון עולם ומאחלת להם שנשיאת אותם שמות כחלק מזהותם תעשה מהם את האנשים המיוחדים מהדור ההוא... הנדיר, אליו אני מתגעגעת בכל יום שעובר ובכל שלב בחיי שחולף - והם אינם.

אז אשה וילד. דמויות צללים שילוו אותי מעתה ועד עולם. דמויות לו היו קיימות אולי לא הייתי יושבת פה וכותבת את השורות האלה כך שאני חבה להם את חיי, לכולם.

אשה וילד כמייצגים סיפור שואה שלמה, ואת סיפור השואה הפרטי של משפחתי.

מי ייתן ונזכה לבריאות וחיים ארוכים בשביל להמשיך ולהוריש את סיפורי הגבורה לדורות הבאים אחרינו ושנזכור ללמד אותם איך בין כל הקושי אפשר גם להיות מאושרים כפי שבחרו סבא וסבתא רבא שלהם לחיות - למרות הכל.

נזכור ולא נסלח. נזכור ולא נשכח.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן