כיפה היא בסך-הכל פריט לבוש – בדיוק כמו גרביים, מעיל או כפפות. אבל לפריט הזה דוקא יש מטען ייצוגי גדול. לאף אחד לא אכפת מה צבע הגרביים של השני, אבל מישהו שהולך עם כיפה אחרת – זה כבר משהו אחר. איזו כיפה יש לך על הראש – ויותר מזה אם יש לך בכלל כיפה – זה הרבה יותר ממה אתה לובש, זה איך מתייחסים אליך.
אחד הדברים החביבים על העיתונים בארץ הוא, לפרסם תמונה שמבליטה מאוד את הכיפה על ראשו של אנס או גנב שנתפס. למה לא מצלמים את המכנסיים שלו? כי זה נחשב "סקופ" שיש אדם דתי שגונב או אונס. זה מעניין את הציבור יותר מסתם אחד שמתנהג ככה. למה? כי אנשים מצפים מדתי להיות מוסרי יותר, ולכן כשמתגלה שהוא מתנהג כמו כלב או חזיר – זה מעניין.
אבל מה זה בעצם "דתי שגונב"? לפי הדת אסור לגנוב, לאנוס ולרצוח, אז איך אפשר להיות גם דתי וגם לעשות דברים כאלו? התשובה היא פשוטה: שמים כיפה. מי שיש לו כיפה על הראש – הוא דתי; לא משנה איך הוא מתנהג. לכן אנחנו זוכים לשמוע מדי פעם על אנשים "דתיים" שאונסים, גונבים, נואפים ורוצחים.
אפשר לטעון אמנם כך: יכול להיות שפלוני עבר עבירה פעם אחת; הוא לא יכל להתאפק אז הוא ביצע איזה מעשה מגונה, אבל זה עדיין לא אומר שהוא כבר לא דתי. עקרונית זו טענה נכונה, אבל מה אם הוא עשה חמישה מעשים כאלה? עשרים? מה אם הוא משקר ונואף כל שני וחמישי? הוא עדיין דתי? למה מי שאיננו שומר שבת לא ייקרא דתי גם אם תהיה לו כיפה, אבל אם באופן קבוע הוא מרמה את לקוחותיו, מכה את אשתו או מתעלל בקטינים – הוא נשאר דתי?
וגם כאן אפשר עוד לשאול: אז מה אם מישהו עובר עבירות באופן קבוע? יש אנשים שיש להם נטיות לעבירות מסויימות, כידוע לכולנו, ולכן הם נופלים באותן מלכודות שוב ושוב. אז בגלל זה אני לא דתי?
קשה להגדיר בדיוק מה זה "להיות דתי", כמו שקשה להגדיר מה זה "לחיות". אבל בכל-זאת, נסו את ההגדרה הבאה: להיות דתי זה לקבל על עצמי את חוקי התורה, ולהשתדל לקיימם בפועל בשלימות. אנחנו מגדירים "חילוני" בתור מישהו שאיננו מקבל על עצמו עקרונית את היהדות. אבל כדי להיות דתי, הסכמה עקרונית עדיין לא מספיקה. צריך גם לנסות להתקדם ולהשתפר.
כל מכשיר טכנולוגי, כמו טיל החץ למשל, עובר המון נסיונות עד שהוא נכנס לשימוש מעשי. גם תוכנות מחשב יוצאות לשוק בהתחלה בתור "טסטרים" - מהדורות נסיון בתפוצה מוגבלת, ורק אחרי שמוודאים שאין ליקויים בתיכנות, הן משווקות לציבור. יצירה של אדם דתי היא די דומה. עוד לא נולד אף אחד שלא היה צריך שיפור בתחום זה או אחר. השיפור והשכלול הם אלה שעושים הבדל בין מכונית "פורד" הראשונה בעולם, שבקושי עלתה על מהירות של טוסטוס, לדגמי 2003.
הרבה אנשים שמוגדרים כדתיים, אינם מנסים כלל להתקדם. את אותם הדברים שהם מקיימים – בגלל שהרגילו אותם, בגלל החברה או בגלל החינוך – הם ממשיכים לקיים. את הדברים שהם לא מקיימים אף פעם – הם ממשיכים לא לקיים עד מאה ועשרים. זה לא תיאור של יצורים נכחדים – אפשר למצוא אותם בכל מקום ודי בקלות, והנקודה היא, שאלה לא אנשים דתיים.
אנשים כאלה הם פשוט אנשים חלשים, אנשים שאין להם מספיק אומץ או יכולת מחשבה כדי לשנות את אורח חייהם ולעבור למתרס שאליו הם באמת שייכים. הדבר היחיד ששומר אותם עם סמרטוט על הראש הוא חוק האנרציה – ואותו לא הם קבעו. אין להם שום בחירה באורח-חיים כזה או אחר, הם פשוט ממשיכים לזרום בביוב שלתוכו הם נולדו, שלא באשמתם.
אנשים חוזרים שוב ושוב על אותן עבירות, ויש לזה כל מיני סיבות. אפשר לראות איך שאחד איננו מתיחס בכלל להלכות צניעות, השני מתעלם מלשון-הרע ואחר מדלג על דיני ממונות. הנקודה היא, שמי שחוטא פעם אחר פעם, והעיקר – ואיננו מנסה להשתפר – הוא לא אדם דתי. למה? כי למרות שהוא במקרה מקיים כמה מעשים שהיהדות אכן דורשת לקיים, אין הוא עושה זאת בגלל מניע דתי. והראיה – שעניינים אחרים שבדת לא נוגעים לו בכלל. זה יכול להיות הרגל, חיבה או נטיה אישית, אבל לזה לא קוראים דת.
להיות דתי זה להשתפר כל הזמן. הדרישות שהיהדות מציבה בפני כל אחד מאיתנו הן כמעט בלתי אפשריות לקיום בשלימות. ולכן, ההגדרה שלנו כדתיים היא לא במספר הסעיפים שאנחנו מצליחים לשמור כלשונם, אלא בכמות המאמץ שלנו לשיפור, לתיקון פגם נוסף ולהתקדמות מעשית בדרכנו הארוכה להיות דתיים.