1.
אחרי שמחת תורה, החגים והבאלגן השמח הגיעו האחיינים שלי לביקור. תפסתי את קובי, הגדול מבינהם, לשיחה נוקבת. הישרתי מבט של מראיין כאילו מדובר בעוד ראיון צבע ב'עולם קטן' או YNET ושאלתי את השאלות הקשות באמת. השאלות שההורים לא שואלים ואפילו סבתא לא נוטה להעז.
"כמה סוכריות אספת בשמחת תורה?", יריתי. "כלום", אמר קובי וכמעט התחיל לבכות ולקונן במספד סוכריות אבודות. רק כמעט, כי מיד מחקתי מסביבו את הילת המרואיין כדי שירגע ולא יצווח ככרוכיה הנוברת בזכרונות העבר הנוסטלגי.
"שמחת תורה כבר עבר", ניסיתי להשכיח ממנו את משקעי הילדות. אך לפי מבע פניו חשתי שהוא מרגיש כמו ספר תורה שלא קיבל נשיקה. "מה יש לך, יש עוד הרבה סוכריות בחנות!", ניסיתי את מזלי בפעם השניה. לקחתי סיכון והנחתי שלא מדובר במבוגר ציני שיפלוט לעברי באימפולסיביות 'כן, בחנות, בטח, בחנות...'. ואז, ברגע שניסיתי להבין אם הוא השתכנע מהטיעון ההגיוני שבראתי, נזכרתי בסיפור ילדות.
ילדים תמיד יאהבו סיפורים ונקניקיות. בשביל לאלתר באותו רגע מנגל הייתי צריך להיות דודו טופז או מינימום מנכ"ל זוגלובק, אז הלכתי על הקטע עם הסיפור ילדות. בוא תשמע סיפור, אמרתי לו. וראו זה פלא. הפנים השתנו. דממה דקה. ילד לא צווח, עינים לא צרחו פחד נוסטלגי, ודוד בן 26 חזר לעצמו. ממש כמו במתן תורה, זאת אומרת, בשמחת תורה שבו כן הצלחת לתפוס כמה סוכריות.
שמחה גדולה.
2.
תשמע, אמרתי לקובי, שאני הייתי ילד, הייתי הילד היחיד בבית הכנסת! עיניו נקרעו לרווחה, דמיינתי שהן נשארות ככה ותהיתי איך אני הולך להחזיר אותו להורים במצב כזה, אז מיהרתי לתקן את הרושם המעוות והמשכתי לספר במהירות: אתה מבין? תפסתי המון סוכריות, כל הסוכריות בבית הכנסת היו שלי! אמרתי.
שתי הקרועות כמעט יצאו מחוריהן, מצב רגיש אך מהפנט למען האמת. הבטתי בו ורגע לפני שייצא הבכי מרבצו, התעשטתי. אתה כמובן מבין, אמרתי לקובי בחיוך, שזה היה נורא מבאס, אתה יודע, מבאס זה עצוב בשפת הגדולים. זה היה ממש עצוב, כמעט בכיתי. עשיתי פאוזה, כדי ליצור מתח.
למה? שאל קובי, אבל היו לך מלא סוכריות! כן, אמרתי, היו לי אמנם (התעלמות מוחלטת ממילה קשה, חפיף) מלא סוכריות אבל לא היו לי חברים בבית הכנסת... אתה יודע מה זה להיות בבית הכנסת בלי חברים?! שאלתי רטורית. מה עדיף, חברים או סוכריות? שאלתי וחיכיתי לתשובה. נוטל את הסיכון שהוא עלול לומר לי פתאום 'סוכריות' וכאשר אבדתי אבדתי.
'בטח חברים!' אמר החכם הקטן. ידעתי שהוא ירש משהו מהמשפחה, חשבתי לעצמי בגאווה. וקיוויתי שגם אני ביורשים. כמה ילדים היו בבית הכנסת אצלכם, קובי? שאלתי. מאתים ילדים! הוא אמר, מחייך מאושר עילאי צרוף שהמתזג בטעם העבר שכבר לא היה מר בכלל. כמה מתוק זה שיש לך מאתים חברים. וכמה נעים לשכוח מכך שילדים נוטים להגזים. מזל שלא אמרת שבע מאות, אמרתי. מה, כמה זה שבע מאות? שאל קובי. זה המון, אמרתי, אבל אתה מבין, מיקדתי אותו בחידוד המסר, שחברים זה הרבה יותר חשוב מסוכריות, הא?
קובי הנהן בהסכמה והלך לשחק כששמחת תורה מציפה אותו, למפרע. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
3.
בשבת האחרונה הייתי בבית הכנסת בבקר, ולא חילקו סוכריות. כמה מחבלי סוכריות זרקו אותן בצרורות. הרהרתי לעצמי במזלם של בני האדם. איזה ברי מזל אנו ש'טופי' זאת הסוכריה האהובה על ילדים ולא סוכריות קשות... ראיתי את מטח הארטיליריה הכבידה נע לכיוון המזרחי של בית הכנסת וחייכתי לעצמי. נזכרתי בקובי ומאתים הילדים שסביבו. אם הוא היה כאן הייתי נלחם בשבילו על איזה טופי מגדים, כדי שבכל זאת ירגיש מושלם יותר. גם חברים טובים, וגם טופים.
המטח ניתך בעוז ועיניי בהו בו בחיוך מתמשך שחשבתי שיהיה נפלא לשחזר אותו לתמונת הטור, בכל זאת, היה שם על פניי משהו גדול מימדים שהנוכחי הנמצא פה למעלה - קטן עליו. שמחה גדולה. והנה, אני מוצא כי רגליי צועדות באלגנטיות לא מלחמתית לעבר כותל המזרח. הופ, כבר הגעתי סמוך לחתן. ארבע סוכריות עמדו שם על הרצפה ומסביבן מספר אריות-סוכריות; ילדים שבטוח היו הופכים לשהידים אם היו נולדים במקומות אחרים. הסתערות של ממש. עוד רגע והסוכריות כבר לא היו שם. הנמכתי מבט ונטלתי במהירות את כל הארבע, במקצוענות של ילד שנטל כמה סוכריות בחייו.
אחד המתפללים שלצידי חייך לעצמו, קלטתי אותו ושתקתי. מותיר אותו צוחק, עליי. כל כך רציתי להסביר לו שברגע שסוכריות משמשות אצלך בגיל קטנטן גם כסוכריות וגם כחברים, אתה ממשיך ללקט אותן הרבה אחרי שהפסקת להיות ילד.כי חברים - מלקטים כל החיים.
פינת הסטטוס: ששאלו אותי בבית הכנסת מתי יזרקו סוכריות גם עליי, למה התכוונו? לבר מצווה?
מצב הלב: יאמי, סוכריות!
לייעוץ והזמנת הרצאות או מופעי מוזיקה של נדב גלעד:
gilinada@gmail.com