"הם אמרו שלשה שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש: רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ב, י-יא)
מדוע צריכה המשנה למנות את שבחם של חכמים? לשם מה עוסקת היא בהשוואת כשרונותיהם של החכמים השונים?
לרוב, כשמשווים בין בני-אדם שונים ובודקים אחר כשרונותיהם נעשה הדבר כדי להקניט ולהעליב. אנחנו נשווה אחד לשני על מנת למצוא פגמים באנשים אחרים, על מנת להבליט את חסרונותיהם ופגמיהם ולחפש פתחים להעליב ולפגוע באחר.
סביר להניח שההשוואה הנעשית במשנתנו אינה נעשית מתוך תפיסה זו. ר' יוחנן בן זכאי אינו מעוניין לפגוע בתלמידיו, הוא אינו מעוניין לטפח את הגאווה של תלמיד מסוים ולדכא את האחר. להיפך. מטרתה של השוואה זו היא להבליט את היתרון שיש לכל אחד, את התכונה המיוחדת שנמצאת בו, תכונה שלא קיימת אצל האחרים. קבוצם תלמידים מגובשת היא חבורה המשלימה את עצמה, כל אחד מחזיק בתכונה חיובית בולטת שלא קיימת אצל חברו ובכך הוא משלים אותו. כאשר מבליטים את היתרון שבכל אחד, מתוך הכרה וכבוד בערך של כולם, ההשוואה אינה מדכאת ופוגעת אלא מרוממת ונותנת כוח להמשיך לעבוד ולפעול.
כאשר גם אנחנו נדע למצוא את כשרונותיהם החבויים של חברינו, נוכל לחפש את המקומות בהם יש לאנשים אחרים מה שאין בנו, נגיע למצב בו אנשים יעזרו אחד לשני ויוכלו לחיות יחד בצורה יותר נפלאה. זהו "גיבוש" אמיתי!