אין מדריך שלא מכיר אותו ואיך לא יכיר? אם נראה שהבן אדם שופך מיליונים על יחסי ציבור שיווק כאשר גולת הכותרת היא האתר המתוחזק שלו: 'הנודניק. דוט. קום'.
כבוגר בהצטיינות של מסלול מהיר לדוקטורט ב'הרס פעולות עם התמחות בניג'וז כללי' הוא הסיוט האולטימטיבי של כל המדריכים כאשר בלו"ז של הקומונרית מוקדשת משבצת שלמה ביום, כל יום עם תמונה שלו תחת הכותרת: 'הנודניק- סיכול ממוקד'.
כל מדריך יספר לכם שדרושה מיומנות רבה בשביל לבנות פעילות לפנים תוך איסוף הריכוז של כלל החניכים להקשבה מלאה בדיוק בקטע הקריטי של הפעולה, אלא שאז, בדיוק ברגעים הספורים האלו בהם אפשר לפוצץ את בלון המתח עם סיכת הסניף, מגיע 'הנודניק' ומחריב עם בדיחה דבילית במיוחד את כל המהלך.
ברגע זה, חי אלוקים, כל מה שבא לעשות, זה לבקש מכל החניכים שלך:
'מחילה, זה באמת ייקח לי רק כמה דקות' ואז ללכת ל'נודניק' ולהעיף אותו כמה שיותר רחוק מחוץ לפעולה.
כי כמו ההומלסים הקרציות האלו שרוצים צדקה ונשענים על פעמון הדלת שלך עד שבא לך לדפוק להם את הקופת צדקה על הראש רק שיעופו לך מהבית, ככה זה עם חניכים כמו 'הנודניק':
אתה לא רוצה להזמין אותם לתוך הפעולה שלך, לחייך אליהם, לשאול אותם לשלומם, איך הם מרגישים? והאם הם רוצים לשתות משהו? לאכול?
את כל גינוני הנימוסין האלו אנחנו נשמור כבר לחניכים השפויים יותר.
הנודניקים? לא בא בחשבון.
כי אתה יודע שהם ילכלכו לך את כל הסלון והשטיח של הפעילות עם הרגליים המלוכלכות שלהם, ישברו לך את כל רהיטי הזכוכית העדינים של ההדרכה ובסוף אחרי ההרס שהם יעשו הם עוד עלולים להישאר אתך לארוחת צהריים וזה יגיד לכם כל מדריך מתחיל:
'חלום הבלהות האולטימטיבי':
'שנחו"ש אל תוך הלילה עם החניך הנודניק'. לפחות היינו מקבלים על החסד הזה שעות נוספות אבל לשרוף ככה ערב שלם?
תמיד בפרשת 'וירא' אני מתפעל מהכנסת האורחים של אברהם אבינו. איך שהוא עזב הכול ורץ אל המלאכים כשבכלל חשב שהם ישמעאלים. איך שהוא ממש קיים את המצווה ולא ראה בעיניים.
לא ראה את הלכלוך שלהם, את כל הזיעה, את הסיכון בהרס הרהיטים השבירים והעדינים שלו.
והאמת שגם אנחנו אוהבים להכניס ככה אורחים,בלי לדפוק חשבון ולא להיות כמו הצפונבונים שמזהירים אותך ממרחק קילומטר עם שלט ניאון על הדשא היוקרתי והסינטטי שלהם : 'זהירות כלב נושך':
באמת נשמח לארח אותך, אם רק תשרוד את רקסי האמסטף שלנו בשלום.
אבל כמה קשה באמת לקיים מצוות הכנסת אורחים גם לחניך הנודניק. להביא לו את התחושה שלמרות שהוא עושה לנו את המוות ואנחנו פוחדים שברגע שנכניס אותו לפעולה שלנו, לסלון, ללב שלנו, הוא כבר יזרע הרס וחורבן ויהרוס לנו את כל הבית, את כל הפעילות, עדיין אנחנו יודעים שיש בהתנהגות שלו הרבה מעבר.
שכמו קרחון שרק אחוזים בודדים שלו צפים מעל לקרקע, ההתנהגות שלו, הנודניקיות שלו,היא לא יותר מאזעקת מצוקה של 'היי, גם אני רוצה שהעולם יסתכל עליי כי עד עכשיו אף אחד לא באמת הביא לי את ההרגשה הזו'.
אז נכון, הכי קל להעיף מהסניף את החניך הנודניק בטענה שאנחנו לא מוכנים שתפוח רקוב אחד ידפוק לנו את כל הסניף.
אבל מצד שני, כמה סיפורים שמענו על ה'נודניקים' האלו שדווקא בגלל ההתעקשות של המדריכים שלהם, שקיימו כמו אברהם אבינו את מצוות 'הכנסת האורחים' באופן הגבוה ביותר גם לחניכים האלו ותפסו אותם, למרות הכול ובגלל הכול, ובזכות זה הם צמחו ופרחו לאור גדול.
לפעמים מספיק חיוך קטן, מילה אחת, גדולה, שתיכנס לו בדיוק בזמן ובטיימינג הנכון ללב וכמו חוט השערה, תעשה את כל ההבדל בין עוד חניך שהלך לאיבוד בגלל שכל המערכת ביניהם גם תנועות הנוער, הרימה ידיים, לבין חניך מיאוש שרק חיכה למדריך שיבוא ויאמין, עד הסוף, בכוחות הגדולים והרדומים שלו, שיעשו את כל ההבדל בדרך להצלחה החינוכית המובטחת.
המאמר יתפרסם השבת בעלון ”עולם קטן“. לתגובות והארות: avinoam811@gmail.com