היום האחרון עם לו"ז של אורי אורבך

אסי טלמון היה הדובר של אורי אורבך ז"ל מיומו הראשון כחבר כנסת וליווה אותו במשך כשש שנים וחצי. היום, במלאות שנתיים לפטירתו הוא כותב על היום האחרון לפני שאושפז ועל הניסיון להספיק כמה שיותר דברים בלו"ז

חדשות כיפה אסי טלמון 23/02/17 11:09 כז בשבט התשעז

היום האחרון עם לו"ז של אורי אורבך
אורי אורבך, צילום: אורי אורבך

יום הלו"ז האחרון.

זה התחיל כיום קמפיין פריימריס שגרתי.

כרגיל, אחרי סבב הנחתת הילדים בבית הספר ובגנים, עוד שבתי הביתה לקפה שלישי, רפרוף נוסף בערמת העיתונים ומתיחות גוף אחרונות לפני היציאה למשרד בירושלים.

את השקט פילח צלצלול הסלולרי- על הצג: לשכה.

״אורי מבקש שתגיע דחוף- הוא צריך לדבר איתך"

"אם הוא צריך לדבר איתי דחוף- אז למה לחכות עד שאגיע למשרד? שידבר איתי עכשיו!"

ניתקתי ומיד התקשרתי לנייד שלו.

"אורי, מה קרה? מה דחוף?"

"הרופאים ציוו עלי להתאשפז מייד. ביקשתי כמה שעות. יש לנו זמן בחוץ- עד הערב- זה הכל"

באותו רגע, די בכישלון, עשיתי הכול כדי לשלוט ברגשותיי- ולהתמקד ברציונל. לתכנן את היום. את מה שנשאר ממנו.

מעולם לא נסעתי מהר כל כך, מעולם הדופק שלי לא היה נשמע חזק כל כך.

צוות הלשכה המסור והאוהב כבר היה ספון בחדרו.

אני כבר ידעתי, אבל בחרתי שלא לנתח את המשמעויות הרות הגורל של הבשורה.

הייתי מכוון מטרה. להספיק היום. כמה שיותר להספיק איתו ביום הלו"ז האחרון.

אחרי שסיימנו להרעיף עליו עוד ועוד משימות כתיבה אחרונות. יצאנו לדרכנו. לא לפני שאורי הסתובב במסדרון ונפרד בחיוכו האופייני, הנבוך משהו, מעובדי המשרד. הבטתי. ניסיתי להבין מה מתחולל בו. התעשתתי. הכרחתי את עצמי להתרכז בלו"ז.

בחוץ הכול היה נראה רגיל- כמו בכל יום.

שמש חורפית נעימה ומלטפת.

נסיעה כמעט שגרתית.

המתח ניכר באוויר- רק שנספיק.

ראיון לעיתון. הגענו במיוחד למערכת בתל אביב. הוא היה חד ושנון כמו תמיד. הביא את הפאנצי'ם הכי אופייניים רק לו. לכאורה לא ניכר דבר על פניו. אורבך במיטבו. יצאנו עם צלם העיתון, מצאנו גבעונת עפר תלולה. סייעתי לו לעלות. עוד צילום ועוד ועוד. והוא מביט לכל הצדדים ואני מביט בו ומנסה להבין.

בדרך חזרה לאוטו הוא נעצר ליד מגרש משחקים. כמה בני נוער שיחקו בכדור. שום דבר מיוחד. הוא התעקש לעצור ולהביט בהם. דקות ארוכות הוא הביט בחיוך מהורהר.

"אורי חייבים להמשיך. חייבים להספיק. יש לו"ז" הפצרתי בו.

לא זוכר את מילותיו המדויקות, אך הוא התעקש שנישאר עוד קצת ונביט: "לא יודע מתי אראה שוב את השגרה הזו. אולי לא אראה אותה שוב לעולם" אמר ושוב חייך- כאילו אמר זאת בהומור.

משם המשכנו לבניין העיריה.

עוד אירוע של זקנים בשלישי בשלייקס.

הם היו נראים שמחים וצוהלים.

ואני הבטתי בו וניסיתי להבין מה מתחולל בראשו. הוא הסתובב שם בין הזקנים החוגגים- עם החיוך המבויש, נראה מעט מבולבל וחרד אך מנסה ליהנות מכל התודות שנשפכו עליו .

אבל על מה הוא חשב?

משם המשכנו לעצירה חפוזה בביתו. הוא עלה לבד. חיכיתי באוטו עם הנהג. אחרי דקות ספורות ירד בפעם האחרונה אט אט -עם מזוודה קטנה. שוב מחויך. העיף עוד מבט ארוך בביתו.

וחוזרים לירושלים.

ערב. כבר קר.

תחנת לו"ז אחת לפני אחרונה- אני נפרד ממנו לפני הכניסה לטקס קבלת פרסים לחיבורים תורניים. עוד מיזם שלו. שהיה מאוד גאה בו.

אורי דיבר אלי ביום הזה כמו שלא דיבר מעולם. דברים שלא אשכח ולא אוכל לשתף.

נאום אחרון.

ומשם, תחנה אחרונה. בית החולים שערי צדק.

סוף הלו"ז.

שנתיים חלפו.

היום אביט באבן המונחת על תלולית העפר מתחתיה אתה טמון כדי לומר לך שוב שאני מתגעגע.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן