אתרי החדשות התהדרו בשבוע שעבר בסיפור יוצא דופן על טבעת אירוסין שככל הנראה מצאה את דרכה לפח האשפה. מעשה שהיה באחת מהשכונות החרדיות של ירושלים. כלה צעירה קיבלה לאירוסיה טבעת יהלום בשווי 36,000 ₪. בדרך לא דרך הטבעת היקרה אבדה וככל הנראה נזרקה לפח האשפה. במר גורלה פנתה הכלה אל הציבור שיתגייס לעזרתה ויחפשו את הטבעת בזבל. עיריית ירושלים סייעה ושפכה את הזבל היקר לטובת ציבור המחפשים. הציבור הפשיל את שרווליו וחיטט בזבל והכל כדי לשמח כלה, שהרי אין לך מצווה חשובה מזו. הפכו והפכו חיטטו וחיטטו, המחמירים אף התפלשו כדי לקיים את המצווה בגופם ממש והטבעת היקרה נמצאה. כותרות בעמודים הראשיים בישרו על מציאת הטבעת ועל אחדות ישראל הנפלאה, כל ישראל ערבים זה לזה ואין לך אומה כאומה זאת שאחדותה מגיעה אפילו לאשפה.
הרשו לי להציע סוף אחר לסיפור ההרואי. יצאה הכלה לחטט באשפה לחפש את הטבעת האבודה. בין הררי הזבל פגשה אנשים כמותה שמחטטים ומחפשים דבר מה בזבל. תהתה הכלה כיצד ידעתם להגיע הנה ולעזור לי? ממי שמעתם על הטבעת האבודה? האם רוח נבואה נזרקה בכם? אמרו לה לא בשביל טבעת באנו הנה אלא למצוא שאריות אוכל להשביע את רעבוננו... את המשך הסיפור האלטרנטיבי אני אשאיר לדמיונכם הפרוע.
המפגש עם האחר, השונה הוא חשוב כדי ליצור אמפתיה שמעוררת את האדם לפעול ועוד קודם לכן לראות את העוולה. המדרש בשמות רבה אומר:
ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים, וכי מצרי היה משה... משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג
המדרש נדרש לבאר את הכינוי 'איש מצרי' שבנות יתרו מכנות את משה. המדרש כדרכו מדגים זאת באמצעות משל. האדם שננשך ע"י הערוד צריך לרוץ אל המים ולהקדים את הערוד כדי להינצל מנשיכת הערוד. בזכות ריצתו אל המים נפגש האדם עם התינוק ומציל אותו. כך גם משה שנאלץ לברוח בעקבות הריגתו את האיש המצרי, וכך נפגש עם בנות יתרו ומצילן מהרועים. המדרש מעורר קושי, אומנם יש קשר נסיבתי ומקרי בין בריחתו של משה לבין הצלת בנות יתרו, אך מדוע לציין זאת. נראה שהמדרש רואה קשר מהותי יותר בין שני האירועים. משה יוצא מהארמון ורואה בסבל אחיו. מול הפגישה הזאת עם הסבל הנוראי הוא לא יכול להישאר אדיש ועושה מעשה. כאשר משה נתקל ביחס של הרועים אל בנות יתרו, החוש המוסרי שלו מחודד והוא כבר לא אדיש לעוולות הללו, ולכן הוא שוב עושה מעשה. המדרש מלמדנו שהחוש המוסרי של האדם הוא שריר שצריך אימון ופיתוח. המפגש הישיר עם חוסר הצדק מפתח שריר זה. וכך גם במקומות אחרים, שהאדם יכול היה להתעלם מהם, הוא לא נותר אדיש ופועל למען עשיית הצדק.
בשולי הדברים, לאחרונה עסקתי עם תלמידיי בסוגיית שומה בקידושין. בסוגיה זאת הגמ' מביאה מחלוקת של שניים מגדולי האמוראים הבבליים האם אדם המקדש בשווה כסף צריך לערוך שומה לחפץ כדי שהאישה תדע את שוויו הוודאי בשעת הקידושין. ההלכה נפסקה כרבה ולפיו אין צורך בשומה ואין פגם בגמירות הדעת של האישה במקרה זה. רבנו תם משתמש בהלכה זאת כדי לבאר את מנהג העולם שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן:
ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן
כל הלומד את הסוגיה רואה שדבריו של ר"ת אינם הפסק הפשוט העולה מן הסוגיה. ההלכה בסוגיה היא שאין צורך בשומה ואין פגם בחוסר הידיעה של האישה את שוויה המדויק של טבעת הקידושין. ניכר שמנהג העולם היה לקדש בטבעת פשוטה, ור"ת בחכמתו מעגן זאת בשפה הלכתית שתיתן תוקף מוחלט להלכה זאת. מדוע נהגו העולם להימנע מטבעת כזאת? מסתבר שהרצון לשמור על סטנדרט קבוע וצנוע הוביל למעין תקנה שהקידושין יתבצעו בטבעת רגילה ללא אבנים יקרות.
ואולי אפשר להציע סוף אחר לסיפור שבו פתחתי. המציאה האמתית של החיטוט בזבל אחר הטבעת, תהיה התובנה לקביעת סטנדרט צנוע ופשוט לאירוסין וחתונה.