ערב שבת אצל ההורים. הילד כבר הלך לישון, האוכל עוד מתעכל בעוד אבא שלי יושב בכורסא עם ספר חדש, אמא קוראת את העיתון, אחותי יצאה לסיבוב עם החברות ואישי לומד למבחן הרבנות הקרב. ואני? לבשתי סוודר דק, נעלתי נעליים, לקחתי שקית עם דפי מקורות ויצאתי אל הלילה האפל. צעדתי בנוף ילדותי אל עבר המקום שבין השאר, עיצב את חיי - הסניף.
"שלום, קוראים לי אפרת, אני אחות של אלעד ואלירז", הצגתי את עצמי, לראשונה בחיי, כאחות של אחי הקטנים. אחי הקטנים שגדלים היום בסניף קצת שונה מזה שאני גדלתי בו, רק לפני עשור. התחלנו לדבר על היחס לערכים החיצוניים לעולם התורה. "אין כזה דבר", אמר בחור צעיר, מצוטט כנראה את מה ששמע, וחצי סימן שאלה בסוף דבריו. "פמינזם? זה דבר רע!", אמרה הבחורה הרהוטה והאינטליגנטית ביותר בסניף. "חכמה בגויים - תאמין, תורה בגויים - אל תאמין", כל מה שקשור לערכים זה "תורה", ולכן כל הערכים שלנו צריכים לבוא מהתורה". שמעתי אותם ובקולם ובמבטם כמיהה - מה יש לך להגיד על זה?
אז דיברנו. הקראתי להם גם את הרב קוק המפורסם על שלושה כוחות הכרחיים: הקודש, האומה והאנושיות. הצעתי להם פרשנות לטקסט ואמרתי להם שהם ממש לא חייבים להסכים, אך הם כן חייבים לנסות להבין - גם את מי שהם לא מסכימים איתו. ולפחות חלקם, הבינו.
"מה זו בעצם ליברליות", שאל אותי בחור בסוף הפעולה, וראיתי בעיניים שלו שהוא ימשיך לקרוא על זה במוצאי שבת; "הייתה פעולה מצוינת, ממש עזרת לי לנסח לעצמי רעיונות. תודה!", אמרה לי הפמיניסטית בהכחשה, אחרי שהבטחתי שאגיע פעם להעביר פעולה גם על פמיניזם. ואז חזרתי הביתה - מלאה בסיפוק ושמחה, לא על עצמי - אלא עליהם. איזה נוער נפלא יש לנו! כל כך רציניים, חושבים. כמה כיף לשמוע אותם, לראות אותם, בגיל המרגש הזה של עיצוב זהות.
אני שומעת הרבה אנשים מתלוננים "הנוער של היום", או "למה מפרידים את הסניף?" ו-"למה הם מתעסקים רק בצניעות?!", "רק ארץ ישראל מדברים איתם!". ואני חושבת לעצמי, מי זה ה"הם" שמדברים עם הנוער? דמויות מזוקנות עם טקסטים מפלצתיים שבאים ומודדים לאחיותינו את אורך החצאית? שמחלקים לאחיינים שלנו מדבקות של "כהנא צדק"? השאלה היותר חשובה היא - איפה אתם בכל הסיפור הזה? עוד לא נולדה הקומונרית שתגיד "לא" למישהו שמבקש להעביר פעולה. אתם יודעים כמה היא מחפשת כל שבוע מרצה לפעולת ערב שבת? אז איפה אתם?
איפה את שחושבת שצריך להיות מעורבים יותר בעם ישראל, פתוחים וקשובים יותר לתרבות המודרנית, בלי לוותר על המחויבות לעולם התורה והמסורת. אתה שמאמין בשילוב נשים בחברה, בחברה מעורבת צנועה לכתחילה. את שכתבת עכשיו סמינריונית מרתקת על החינוך הדתי בעשור האחרון. אתה שמעביר סדנאות לחיילים ובתי ספר, אבל בסניף כבר לא היית למעלה מעשור. איפה אתם? קוראים עיתונים, מתפלספים בעניינים שברומו של עולם, לא שוכחים לבכות את גורלו של הסניף, אבל מדירים את עצמכם מלבוא בשעריו ומשאירים אותו לאחרים, שממניעים טהורים, מעבירים פעולות שלעיתים קשה לכם להזדהות איתם.
הסניפים שוקקים חיים. יש שם בני נוער רציניים, חושבים, שמחפשים את דרכם בעולם התורה. הם פתוחים לשמוע רעיונות חדשים כישנים, משתוקקים לפעולה טובה שתעיר אותם, שתתן להם נקודות חדשות למחשבה, מעצבים לעצמם זהות דתית-ציונית-ערכית-מוסרית וכל כך רוצים לשמוע. אז אפשר להמשיך להתלונן ואפשר גם לקום ולעשות, וללכת להעביר פעולה בסניף.
אפרת גרבר ארן היא רכזת פרויקט הצעירים של נאמני תורה ועבודה, שבמסגרתו מעבירים הצעירים פעולות לחבריא ב' ברחבי הארץ.