בתקופה שהיינו מאורסים, אבישי ואני, זכינו להרבה שמחות משפחתיות. משני הצדדים צצו בר מצוות, בת מצוות, אירוסין, לידות וחתונות. מסתבר שלא היינו היחידים שהחליטו לערוך טקס יהודי כדי לציין אירוע משמעותי בחיים, ובמשך כמה חודשים בילינו כמעט כל שבת בקרב המשפחה המורחבת של מי מאיתנו, מקשיבים לדברי תורה על מעגל החיים היהודי.
השמחות, כטבען של שמחות, היו משמחות. אבל יחד איתן היה כרוך קושי מסוים שנאלצנו להתמודד איתו. גם אבישי וגם אני רואים ערך בחיים דתיים שנשים שותפות בהן, אבל רבים מבני המשפחה שלנו אינם שותפים לתפיסת עולמנו הזאת ויש מהם שאפילו מתנגדים לה. אל מול הטקסים הדתיים שערכה המשפחה שלנו ניצבה החתונה המתוכננת שלנו, והיה ברור לנו שנשים תהיינה שותפות בטקס החופה.
במשך תקופת אירוסין ארוכה, כמעט שבעה חודשים, חרשנו את הארץ בהתייעצויות. נסענו לצפון ולדרום כדי להיפגש עם רבנים ופוסקות הלכה ולתכנן את החופה שלנו באופן הלכתי ושיוויוני. בסופו של דבר גילינו את מה שכבר סיפרו לנו האינטואיציה והנפש: אין בעיה הלכתית עם החלומות שלנו. אין בעיה שאישה תקרא את הכתובה. מותר שנשים יברכו בשבע ברכות. וכמובן שאין בעיה שהחברותא הנאמנה שלי תנחה את הטקס. אחרי כל פגישה כזו חזרנו הביתה שמחים ומרוצים.
יש להודות שההורים שלנו לא היו כל כך נלהבים, והם לא היחידים. אנשים רבים טרחו להביע ביקורת והסתייגות - גם אנשים שלא הכרנו בכלל - בלי לחשוש מכך שהם מצערים בדבריהם חתן וכלה. פסיקתו של הרב אבינר שהתפרסמה בכיפה השבוע הדהדה אצלי רגעים קשים מהימים שלפני החתונה, שבהם בניין הבית שלי הפך נושא ללעג ולציניות מפיהם של שמרנים.
בסופו של דבר, היתה לנו חופה רגילה לחלוטין. קידושין, שבירת כוס, שבע ברכות. חתונה יהודית כשרה למהדרין. בני המשפחה שלנו עמדו איתנו ושמחו איתנו בשמחתנו, כפי ששמחנו אנחנו איתם. הם לא ציפו ממנו לשנות את עצמנו בשבילם כפי שאנחנו לא ציפינו זאת מהם. הורינו ליוו אותנו לחופה, את כל כולנו, עם עולמנו הערכי והתרגשותנו שעלתה על גדותיה.
האנתרופולגיה מספרת לנו שהטקס הוא מראה קטנה לחיי היומיום. בטקס אנחנו מביאים לידי ביטוי את הערכים שלפיהם אנחנו חיים את חיינו. טקס דתי יכול וצריך להיות מחובר לאורח החיים שלנו. הטקס דורש מאיתנו כנות והתכווננות. יש מי שמראים בטקסי החיים שלהם חיבור למסורת. יש מי שמראים בטקסי החיים שלהם מחויבות לאידיאולוגיה מסוימת. אנחנו ביקשנו לשלב בטקס החתונה שלנו את שתי התנועות האלה. אנחנו עובדים את ה' מתוך שאיפה לחיים דתיים שיוויוניים, והחופה שלנו שיקפה את עבודת ה' שלנו.
זה לא כל כך נדיר, משפחה שבה יש חילוקי דעות ערכיים ועקרוניים. יש משפחות אוכלות בשר שצומח בהן אח טבעוני, ומשפחות קיבוצניקיות שבהן בת אחת מחזיקה בתפיסת עולם קפיטליסטית. במשפחות שלי ושל אבישי צמחו, מתוך חינוך בריא למחשבה עצמאית וביקורתית, ילד וילדה פמיניסטיים. באירוע משפחתי השאלה היא לא רק איך משתלבות מערכות ערכים שונות זו עם זו, אלא גם ובעיקר כיצד משתלבים ערכי המשפחה בתוך כל אלה. האם יש מקום להחרים בני משפחה ששונים מאיתנו במנהגם? איזו השלכה תהיה לכך על מקומה של המשפחה בחיינו? ובחייהם?
הרב אבינר דיבר במאמרו על כבוד הציבור, ועל כך נאמר כבר עשרות פעמים - נשים הן גם כן הציבור. ציבור שכבודו נפגע מכך שעוולות שבו מתוקנות אינו ציבור מכובד כל כך מלכתחילה. אבל מעבר לכך, גם מתוך אי הסכמה, האם נכון לחלק ולפלג את הציבור באופן הזה? האם זהו כבודו? והאם פרישה מן הציבור, תוך פגיעה ברגשות החתן והכלה, יכולה להיקרא מכבדת?
 |
|
ד"ר רותי פויכטונגר, מנכ"לית קולך, מברכת תחת החופה (צילום: גדעון שרון)
|
***
"השאלה איננה מה קורה לאישה שהסתלקה מבית הכנסת, אלא מה קורה למי שנשארים שם. ההשפעה היא מרחיקת לכת, במישור גלוי ובמישור סמוי. במישור הגלוי, כאשר מחצית שוות זכויות ומשפיעה של הציבור בחיי היומיום מסיעה את עיניה ואת לבה מעולם התורה והתפילה, אין ספק שמרכז הכובד של הציבור הזה בכללו נגרף גם הוא החוצה משם." (מעבר למחיצה הפנימית / ורד נעם, מוסף שבת)
אני אישה.
אני אישה דתית. אני אוהבת את אלהים ומבקשת לעשות את רצונו באמת.
במשך שנים ארוכות, הטקס הדתי לא התייחס לקיומן של נשים בעולם. הוא התנהל בנפרד מהן, והן היו מנותקות ממנו. היום כשנשים הן מובילות ומנהיגות, ראוי שיהיה להן מקום להוביל גם את הטקס הדתי, אחרת החברה הדתית תתרחק מן המסורת - ואיך תהיה חברה דתית בלי מסורת?
ברמה אישית יותר, אני מסרבת לקבל את הגירוש שלי כאישה, ושל נשים אחרות, ממרחבים דתיים. עבודת ה' כנה דורשת ממני לבחון האם יש בהדרה הזו רצון אלוהי. בטקס החופה שלי ביקשתי ליצור תיקון למצב מעוות שבו נשים נעלמות ומושתקות. ביקשתי לתת מקום לנשים לקחת חלק, לגעת בקודש, שנוכל להסתפח יחד - נשים וגברים - אל נחלת ה'.
לפני שנשברה הכוס הזכיר לנו הרב עורך החופה להזכיר את ירושלים החרבה ולחשוב על ירושלים בנויה, מתוקנת, נגאלת. אין ספק בעיני שבגאולה כזו שותפים גברים ונשים יחד בטקס המקדש את אירועי החיים שלהם. ציבור שלם, מכובד ומכבד. הגאולה הזו לא באה מתוך החרמות, הדרות, העצמת מחלוקת. היא באה מתוך שמחה אמיתית זה עם זה, זה במקומו של זה, מתוך רצון להעצים זה את זה ולא להעלים ולבטל זה את זה.