הפכתי לאמא בגיל 21, והיום אני בת 38, אמא לשבעה ילדים מקסימים ושובבים בני 17-4. אני עוסקת בכתיבה, ולומדת המון על חינוך מילדיי האישיים, ומעבודתי כמנחת הורים וכמורה בתיכון. חשבתי לעצמי ברגע של נוסטלגיה: 'אם הייתי יכולה לחזור בזמן, ולהיפגש עם האמא הצעירה שהייתי, מה היו העצות הכי חשובות שהייתי מעניקה לעצמי'? אז הנה הן לפניכם:
ליהנות מהרגע
ליהנות מהילד בכל שלב. ליהנות מהחיבוק, הנשיקות, ההתכרבלות, הצרחות. להסניף את כל המתיקות הזו ולא לחשוש מהעתיד. להתנהל בבית שלי מתוך הערכים שאני מאמינה בהם, ולהשאיר זמן לקסם טהור של הנאה מכל שנייה.
לדחות את רגע קבלת מכשיר הפלאפון
לא משנה ש"כולם קיבלו מכשיר", לא משנה שהוא ממש מבקש, ואחראי, ומגיע לו, ולא משנה שדוד רחוק הבטיח שיקנה. לבית שלי - הייתי רוצה שייכנסו מכשירי הפלאפון כמה שיותר מאוחר.
כמה שיותר לשתף
לדבר עם הילדים מההתחלה על הכל! לספר על איך היה לך היום, ומה אהבת, מה לא אהבת, ואיך התגברת. לשתף ברגשות, בחוויות, ולהקשיב כמה שיותר. בלי לבקר, ובלי להסיק את המסקנות של הילד. להקשיב ולגלות, שהוא עצמו מסיק את המסקנות המדהימות והמתאימות ביותר. לא לקלקל את התהליך הזה.
ולא להירדם!
צילום: שאטרסטוק
להשתדל לבחור נכון ולא מתוך חשש לטעות
לפני בחירה של מעבר דירה, הולדת אח חדש, החלטה על השתתפות באירוע ועוד, לנסות לשקול את כל הנתונים, ולהחליט מה טוב למשפחה שלי. אבל לדעת, שגם אם בעתיד ההחלטה "הנכונה" תתגלה כטעות, עדיין הילדים שלי הרבה יותר מדהימים ממה שאני חושבת, ויש להם את הכוחות להתמודד איתה.
לנצל את מגוון הרגשות החיוביים - ולא השליליים
יש בעיה? לטפל בה נקודתית. בלי הלחץ, הפחד, החשש, האכזבה, וכל אלו שדומים להם. אבל כשיש משהו טוב, אפילו קטן, להרשות לכל הרגשות המדהימים לפרוץ. אהבה, תקווה, אמון, שמחה, ידידות, נחת ועוד..
לא להתייחס למריבות ברכב
אם הייתי יודעת את זה מוקדם יותר, הרבה עצבים וזמן היו נחסכים. עם השנים ראיתי, שככל שאני יותר מתערבת, ושופטת, ומגיבה, מריבות הרכב מתעצמות. וכשאני עסוקה במה שעליי לעשות, קרי - לנהוג, או לעזור לנהג, הילדים מסתדרים ומראים כמה הם נהנים לנסוע כשנעים להם.
להתייעץ עם מישהו שסומכים עליו
מישהו אמין, מקצועי, אוהב וחיובי. ולא משנה אם זה איש מקצוע או הורה. העיקר שהוא יראה את הטוב ,וייתן כלים מעשיים ושלבים לשיפור. אם מישהו רק אומר לך את הרע שבילד, ולא מאמין בו ובך, ועסוק בהאשמות, אל תתייעצו איתו.
צילום: shutterstock
להאמין בטוב של הילד כמה שיותר
להאמין שהילד רוצה לעשות טוב, להאמין שהוא אוהב את אחיו, להאמין שהוא רוצה לעזור להוריו, להאמין שהוא אוהבת ללמוד, להאמין שהוא בוחר נכון וכן הלאה.. למה זה חשוב? כי זו האמת!
לתת לסבא וסבתא לפנק
לא לריב על זה, לא לחשוב שאני יודעת יותר מהם, לא להעביר עליהם ביקורת (גם לא בלב)- הרי הם סבא וסבתא שלהם. הם אלה שייצרו להם זיכרונות מתוקים, הם אלה שיהיו שם כשלפעמים אני לא. כמו שסבא שלי שמר לי בקבוק מיץ תפוזים במיוחד בשבילי, והוציא אגוזים מהכיס רק בשבילי..ובשביל כל נכדיו. היום אני יודעת כמה הייתי רוצה שלילדים שלי יהיו את הזיכרונות המתוקים האלו.
להשקיע בעצמי ובזוגיות שלי
ללמוד, להתפתח, לצאת מהבית, להתלבש ולהתאפר, לשמור על הסקרנות ועל האור בעיניים. לראות נופים יפים, לצאת להרצאות עם בן הזוג, ועם חברים שטובים לך, ובמינון שמתאים לך. אבל לא להגיע למצב שתרגישי שאת לא זוכרת מי את, ושלא נשאר לך אוויר.
יכולתי להמשיך ולכתוב עוד עצות, אבל בסך הכל בהסתכלות לאחור, אני די מרוצה. השתדלתי ומשתדלת בכל שלב להיות קשובה לערכיי, לליבי ולבן זוגי, ולעשות את המקסימום שלי, לא יותר.
אז במחשבה שנייה, אם הייתי פוגשת את מיכל של אז, האמא הצעירה שהייתי, לא הייתי מייעצת לה כלום, ולא מבקרת אותה. הייתי פשוט מחייכת אליה, מחבקת אותה, ומצדיעה לה. כי מגיע לכל אחת להרגיש אהובה ויקרה, כמו לילדינו.
לטור הקודם: 11 הבדלים בין מערכת החינוך בארץ לזו בארצות הברית
מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה, מנחת חוגי הורים, כתבת ומנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה - מיכל כרמי", מורה ואמא לשבעה.