אנחנו כבר 7 חודשים בבוסטון. מדהים איך שהזמן עובר מהר כשכל יום יחיד יכול לפעמים לעבור מאוד לאט. אני מסתכלת לאחור, ונזכרת איך פחדתי מההשתלבות של ילדיי בבתי הספר. דמיינתי שאהיה אורחת קבועה בכיתה, שאולי אפילו אצטרך לשבת ליד הילד כדי לעזור לו בהסתגלות. דמיינתי את השיחות האינסופיות עם היועצת, ההפניות אולי לאבחונים, ריטלין, בעצם דמיינתי את כל מה שאני מכירה מהארץ, אבל לא חשבתי שכאן הכל כל כך שונה. אתחיל שוב בהצהרה, שאני אוהבת את המורים הישראלים. את האמת שלהם, את ההשקעה, את המאמצים. ובכל זאת, אני מאמינה שאפשר תמיד וצריך ללמוד ולהשתפר.
ולכל המצקצקים, נכון. הכיתות כאן קטנות יותר, והתקציבים שהממשלה משקיעה בחינוך אולי אחרים, אבל לצערכם, מה שאני עומדת לכתוב לא קשור לזה. כי אם לא נשנה כמה דברים בגישה שלנו מהיסוד- כל התקציבים, וכל השעות ומספר התלמידים, לא יעזרו לנו בשיפור החינוך וקידום ילדינו - תלמידנו. אז הנה מה שלמדתי מהשהות שלי כאמא (וכמורה מוסווית), המסתכלת על בתי הספר המצויינים בבוסטון:
תמיכת ההורים
ההורים מקבלים את דבר המורה וההנהלה ללא עוררין! המורה צודק, וצריך לעשות מה שהוא אומר. נקודה. גם אם אני לא מכירה את המורה או את הרקע שלו, את מומחיותו וכד'- אני, כהורה מאמינה שהוא בחר ונבחר לעבוד בבית הספר ולכן הוא ראוי וצודק.
הגישה הבסיסית של החינוך כאן היא שברור שהילד רוצה ללמוד
פשוט? האם אני, כאמא ישראלית, שילדה עולה לכיתה א', ברור לי שמעכשיו והלאה הוא ירצה ללמוד? או שאני מתחילה להרגיש עקצוצים של חשש: האם המורה יתאים לו? האם הרמה והשיעור יתאימו ויעניינו ויאתגרו אותו?
ממה שאני פגשתי, כאן יש שיעורים מעניינים ויש שיעורים פחות מעניינים, יש משימות נחמדות ויש משעממות, יש מורים קשוחים ויש חייכנים, וכולם מצפים מהילד ללמידה מוחלטת. ללא דיבורים, ללא פטפוטים, ללא הפסקות (יש רק הפסקה אחת במהלך יום שלם שמסתיים ב-14:30), כי הרי ברור שהדבר הכי חשוב ומרתק בעולם זה ללמוד.
צילום: shutterstock
המורה הוא המולך בכיתה
לכל מורה יש ממלכה ובה, הוא היחיד שמורשה להיכנס, לארגן ולהחליט. הוא מביא את התשוקה האישית שלו לתוך בית הספר, ומשתף אותה עם התלמידים. לניתאי (כיתה ב') יש מורה שהוא מוזיקאי, אז הוא משקיע שעות בללמד את הילדים שירים וריקודים, והם יוצאים להתנדבויות בקהילה. לאמיר, (כיתה ה') יש מורה שמטורפת על כדורסל, אז היא מתייחסת לילדים כמאמנת ומתאמנים, תולה בכיתה כרזות של הקבוצה האהובה עליה, עושה איתם פעילויות שקשורות לכך ועוד..
וכשהמורה מארגן את תוכנית הלימודים מתוך האהבה שלו, זה משפיע על כל הכיתה ועל ההתלהבות שלהם. אגב, ביקשתי להיכנס לצפות בשיעור, והסתכלו עליי כל כך מוזר, וענו לי שברור שלא! אין הורים בבית הספר, מלבד בבוקר כיתה (פעמיים בחודש) ופעילויות אחר הצהריים מדי פעם.
צילום: shutterstock
כללים ברורים ללא עירוב רגשות
בארץ, כל כך התגאיתי בזה שהמורה מכיר אישית את הילד שלי, ומדבר איתו ללא הפסקה שיחות אישיות. באמת הערכתי וחשבתי שזה החוזק שלנו. ופה, גיליתי משהו הפוך ומדהים: לא מבזבזים את השיחות האישיות על דברים לא חשובים שבשבילם יש נהלים ברורים.
לדוגמה: הילד איחר? בכניסה לבית הספר הוא נרשם וזהו. לא מדברים על זה. מיד באתר הוא יראה שזה משפיע לו על הציון וזהו. מה חכם בזה?
א. אין פה מעורבות רגשית שלא לצורך, המורה לא מדבר איתו על זה, ואין הרגשת אכזבה של המורה מהילד או של הילד מעצמו. ב. שיחות אישיות שומרים לדברים החשובים, עידוד, בניית מטרות והגשמתן, היכרות ועוד. ג. הילד לומד אחריות ותוצאות, כמו בחיים. אם יאחר- ירד לו ציון מסויים. זהו. פשוט.
אל תדאגו, אם מתקשרים מראש להודיע שמאחרים, זה נקרא איחור מוצדק ואז אין בעיה כלל, אפילו לא שואלים לסיבה. פשוט כותבים בתעודה כאיחור מוצדק וזה לא מוריד ציון.
אפס סובלנות לאלימות פיזית, מילולית, לכינים, וכל דבר שיכול להזיק לסביבה
התלמיד דיבר לא בצורה נכונה למורה או לחבר, ייקחו אותו הצידה, ידברו, ייתנו לו למלא רפלקציה על התנהגותו. התלמיד ירביץ? אותו הדבר. בסבלנות, בעקביות, בלי לוותר לאף אחד, לא משנה מי הוא. הכללים ברורים וייאמרו שוב ושוב בנחת. מצאו כינים? מיידית - הילד ישלח לביתו בלי שיידעו אחרים. ההורים יקבלו מכתב אישי מהאחות, וכל הכיתה תידרש לנקות את הראש. מדוע אני שמה את שני הנושאים הכביכול לא קשורים ביחד? כי הם מראים על הגישה, ידברו בכבוד ובנחת, ויגישו טיפול מתאים לאדם היחיד, אך בשום אופן לא יפגעו בחברה.
שקיפות לימודית
יש ספרים אך מעט. המורים מכינים דפים וחומרי לימוד, ומעלים הכל לאתר בו כתוב מה השיעורים בהווה ובעתיד. כמה נקודות מקבלת כל מטלה, עד מתי אפשר להגישה, ומתי ניתן להשלים. הנער/ה רואים בכל רגע נתון מה הם עשו ומה עליהם לעשות. עד תאריך מסויים הם יכולים להשלים הכל, ואפילו לעשות שוב ושוב בוחן או מבחן כדי לקבל ציון טוב. יש לכך שעות ייעודיות, ולמורה יש גם שעות שהוא נמצא כדי להגיש עזרה למי שצריך. המטרה ברורה - וגם המסר: על התלמיד לעמוד במטלות. הוא יכול, והכל תלוי בכמה ישקיע בשביל זה, ואם לא ישקיע - יקבל תוצאה על כך.
צילום: shutterstock
בחירה
כל תלמיד צריך ללמוד את מקצועות החובה, אבל יש לו בחירה בתוכם. לדוגמה: שפה - הוא יכול לבחור בין אנגלית, ספרדית או צרפתית. בספורט - הוא יכול לבחור חדר כושר, שחייה, ריקוד ועוד... גם במקצועות "הרגילים" כמו מתמטיקה והיסטוריה - הוא יכול לבחור מתוך כמה אפשרויות: מורה, שעות, נושאי לימוד, וגם בתוך השיעורים יש מטלות רבות שהתלמיד בוחר את הנושא וצורת ההגשה.
כל אחד יכול ואין יוצא מהכלל
כל תלמיד צריך למלא את כל המטלות שהמורה נותן. אם בארץ אחד מילדיי לא הגיש פרזנטציה כי יש לו פחד קהל, ואני הערכתי שהמורה בא לקראתו – כאן, הגישה הפוכה. הרי בחיים הוא יצטרך להתמודד עם זה, אז מה יעזור לו שהמורה יתחשב? כאן, התלמיד צריך להגיש פרזנטציה כמו כולם.
אם יש לו קושי והוא משתף את המורה – המורה יכול לתת לו התנסות ראשונה מול קהל קטן, או לדבר איתו על כך ולנסות ללמד אותו כלים להתמודדות. אבל בסופו של דבר, אם לא יגיש כמו כולם - ירד לו הציון. תלמיד שיש לו התמודדות אחרת (בעיית קשב וריכוז, נכות וכדו'), יצטרך להגיש גם הוא את המטלות, ולשם כך יוכל להיעזר בעזרה שיש בבית הספר: מרכז למידה, שעות מורה וכו', שזה פתוח לכולם, ותלוי בתלמיד עד כמה הוא מוכן להיעזר.
חשיבות הקריאה
מהגן ועד ל"היי סקול" מאפשרים זמן לקריאה בכיתה, עם המורה, בקול ובשקט. יש שעות להחלפת ספרים בספריה, יש הפניות לפעילויות מדהימות שעורכים בספריות הציבוריות, מזמינים את ההורים לבוקר בכיתה לקרוא יחד עם ילדיהם, ויש כל הזמן הרגשה שנהנים וחשוב לקרוא. אני חושבת שגם בארץ יש את זה, אבל פה אני אישית מרגישה את זה יותר חזק.
צילום: shutterstock
הקשר עם המורה
לא מתקשרים למורה, לא חברים שלו בפייסבוק, ובהחלט, יש הרגשת כבוד כלפיו. הקשר מתנהל מולו במייל, ואם הוא חושב שצריך להיפגש, הוא יתאם עם ההורים במייל. ילדים לא מגיעים לאסיפת ההורים. ביסודי, יש פעמיים בכל מחצית שמשחררים את הכיתות ב-12, והמורים פוגשים את הורי הילד, (בין השעות 12:00-17:00), בנפרד, למשך חצי שעה (קובעים מראש באפליקציה).
בתיכון- אסיפת ההורים היא ללא הילדים, ומטרתה, שההורים יחוו שיעור. ההורה עובר עם מערכת הילד ,ונכנס לצפות בשיעורי המורה. אם יש בעיה, היועץ שממונה על ילדך (יש כמה לשכבה) ייצור איתך קשר, ויקבע איתך פגישה, ואולי אף יזמן מורים אחרים שיגיעו. רוב השיח נעשה מול הילדים, אך ביידוע ההורה.
תעודה
לא מקבלים תעודה מודפסת ביד, אין טקסים סביב העניין. למה? כי כל הזמן הילד מעודכן לגבי מצבו באתר, ועל ידי המורים, והוא יודע בכל רגע מה כבר עשה ומה עליו להשלים וכמה אחוזים זה מהציון. את התעודה שולחים באתר, והילדים וגם ההורים, מרגישים שהיא אכן משקפת את מאמציו והידע שלו, כי היא כוללת את כל הנתונים שהוא ידע מראש. בתעודה אין ציונים מספריים, אלא a-e, ויש גם הערה מילולית ארוכה שמפרטת מה עשו בכיתה, מה החוזקות של הילד, ומה מצבו.
מסקנותיי אלו, הן על בסיס היכרותי רק עם בתי הספר הספציפיים בהם ילדיי לומדים בבוסטון, ולא בהכרח נכונים לכל מקום אחר בארצות הברית. להפתעתי הרבה, ילדיי מאוד אוהבים ללמוד כאן. הם מתקדמים בקצב מהיר מאוד, וחווים חוויית למידה אחרת של ילדים המכבדים את החוקים, רוצים ללמוד, ולא מפריעים לאחרים. אני מאמינה שאם זה אפשרי כאן- זה אפשרי בכל מקום. צריך להשקיע, לשמר את הדברים הטובים אצלנו, ולחזק את הדרוש שיפור על ידי למידה מהצלחות של אחרים.
ובכל זאת...אין כמו בארץ!
מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים. כתבת ב471, מנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי", מורה ואמא ברילוקיישן.