באחים ר' זושא מאניפולי ור' אלימלך מליז'נסק שהיו עורכים גלות ונודדים ממקום למקום, תוך שהם מסתירים את זהותם ולעיתים אף מצטרפים לחבורות של קבצנים ובהם גם נוכלים ורמאים. יום אחד הגיע ר' זושא לכפר ובהתקרבו לאחד הבתים עלה ריח התבשילים באפו. כיון שהיה רעב, נכנס למטבח על מנת לבקש מנה להחיות את נפשו. ראתה אותו בעלת הבית, סטרה על לחיו וגרשה אותו בחירופים ובגידופים. יצא לו ר' זושא ללא אומר, הרחיק לכת מן הכפר, ישב על אבן ותהה: מה זאת עלתה לך ר' זושא?! משום מה ראוי היית לסטירה.
לא עברו דקות רבות מאז סטרה האשה להלך האלמוני ולפתע שותק כל גופה ולא יכולה היתה לזוז ממקומה ואף לדבר לא יכלה. "מה זה קרה לאשתי?" שאל בעלה את העוזרת. סיפרה לו העוזרת על ההלך שנסטר ע"י אשתו. מיד יצא הבעל לחפש את ההלך ומצא את ר' זושא יושב לו על אבן ובוכה.
הבין הבעל שזה הוא ההלך והתחנן לפניו למחול לאשתו ולחזור לקבל את התנצלותה. חזר ר' זושא לאותו מטבח, הביט עמוק בשתי עיניה של בעלת הבית והיא החלה למלמל מילים שאינן ברורות
"אנא", ביקש ר' זושא, "אני אשאל אותך כמה שאלות ועני לי על ראשון ראשון". הנהנה האשה לאות הסכמה. "מה בישלת בסיר?" שאל ר' זושא. "בשר עוף" גמגמה האשה. נו, בשל כך עדיין לא ראוי ר' זושא לסטירת לחי, חשב ר' זושא לעצמו.
"מדוע סטרת על לחיי?" שאל, והיא: "באמת אינני יודעת! חשבתיך לאחד הנוכלים". גם זה עדיין אינו מצדיק סטירה, חשב הצדיק לעצמו. "מי שחט ובדק את העוף?" שאל. החלה האשה לגמגם עוד יותר מאשר בתשובות הקודמות ולבסוף הודתה שכבר לא היתה לה סבלנות לחכות לשוחט המגיע מהעיר הסמוכה ונטלה היא את הסכין ושחטה את העוף.
"זושא, זושא", פרץ הצדיק בבכי, "איך זה עלה באפך בשר טריפה?! הכיצד התאוית לבשרה של נבלה?! על כך לא די לך בסטירה אחת ועתיד אתה ליתן את הדין..." אמר וקיבל על עצמו גלות נוספת.
נדודי ר' זושא
עד היכן מגיע צדקותו של צדיק
