להיזהר מלשון הרע
"אל תקרי "אזנך"אלא "אוזנך", שאם ישמע אדם דבא שאינו הגון- יניח אצבעו באוזנין. (מסכת כתובות, ה, ע"א)
כאשר היה הרב שלמה לייב מלינשנה ילד רך, מתו עליו אביו ואמו. בני הקהילה דאגו לו לחדר מגורים בביתו של חייט, אחד מפשוטי העם. חדרו של הנער היה סמוך ממש לחדר העבודה של החייט, חדר ממנו בקעו כל הזמן קולות של החייט ועוזריו, שהירבו לרכל. לפיכך, נהג שלמה לחזור לחדר מאוחר, שעה שהפעילות בחדר הייצור פסקה כבר.
כך כל השנה. ואולם, בערבי חגים, היו ידי החייט ועוזריו מלאים עבודה, ולכן החליטו לעבוד עד שעת לילה מאוחרת.
באחד מערבי החגים, עת התכוון הנער לשוב לחדרו בשעה הרגילה, הוא הבחין כי החייט ועוזריו עדיין עובדים. כדי שלא ישמע את שיחותיהם בעד לקיר הדק, החליט להמתין בחוץ, עד שהעוזרים ילכו לביתם. ובחוץ היה קור מקפיא. הנער, ר' שלמה לייב, חישב כבר להיכנס פנימה, ויהי מה, אך המחשבה שייאלץ כך לשמוע דברי רכילות, חיזקה את רוחו, חרף הקור המקפיא, ונשאר בחוץ. לבסוף כבה הנר לאורו עבדו החייט ועוזריו, ומכיוון שלא נמצא נר אחר תחתיו, נאלצו העובדים לסיים מלאכתם. רק אז נכנס הנער הקפוא עד לשד עצמותיו לחדרו.
שיוויון זכויות וחובות
"לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (כ"ג, כ"א)
כומר אחד שאל את רבי צבי לוין, רבה של ברלין: בתורתכם כתוב: "לנכרי תשיך לאחיך לא תשיך". האם יש במצווה זו משורת האמת והיושר?. כלומר, האם זה הוגן?
ענה לו הרב: ישראל נצטוו על נשך וריבית, וכל אדם מישראל אסור לו הן להלוות בריבית והן ללוות בריבית. גם המלווה וגם הלווה מוזהרים על כך. ואילו, אומות העולם לא נצטוו על איסור לקיחה ונתינת נשך וריבית. הנוכרי רשאי לתת את כספו בנשך גם לישראל. אם כן, היכן היושר, שהנוכרי יהיה רשאי לקחת ריבית מישראל, ואילו בשעה שנוטל הלוואה מישראל יקבלה ללא ריבית? לפיכך אמרה התורה: "לנכרי תשיך", כיוון שהוא גם לוקח ממך נשך. ואילו "לאחיך לא תשיך", הואיל ואף הוא אינו משיך לך. הספורנו השיב לשאלה דלעיל בדרך שונה: "לנכרי תשיך"- תן לנכרי את הריבית שהבטחת לשלם לו תמורת ההלוואה. "לאחיך לא תשיך"- אפילו אם הבטחת לאחיך ריבית- אסור לך לשלם לו את הריבית הזו. (מתוך: "אמרות חכמה על התורה)
שכר-עבודה בעיתו
"ביומו תיתן שכרו..." (כ"ד, ט"ו)
באחת מנסיעותיו של ה"חפץ חיים" לוורשא, טרם יצא, וכנף מעילו נקרעה. מיהרו בני משפחת הרב להביא את המעיל לחייט לתיקון, ושבו לביתם כעבור זמן קצר, עם המעיל מתוקן בידם. לבש ה"חפץ חיים" את המעיל, וכשהגיע לעירה הקרובה, ממנה יוצאת רכבת לוורשא, פנה אל העגלון וביקשו לשוב לראדין.
מדוע, התפלא העגלון: לאחר הדרך המייגעת שעשינו- עכשיו לחזור? הרי הרכבת לוורשא עומדת לצאת?!
השיב לו ה"חפץ חיים": שכחתי לשלם לחייט על התיקון, ועלי לעשות כן בטרם תשקע השמש, שכן כתוב: "ביומו תיתן שכרו".
הציע העגלון, שהרב ימשיך ברכבת, והוא העגלון, ישוב לראדין כשלוחו של הרב, לשלם לחייט.
אך ה"חפץ חיים" ביקש לקיים את המצווה בעצמו, וסרב להצעת העגלון, שנאלץ לחזור לראדין יחד עם הרב ולהביא לחייט את שכרו.
קללה אסורה
"ולא ימחה שמו מישראל" (כ"ה, ו)
אחד מחסידיו של האדמו"ר רבי אברהם מסוכצו'וב, פלט בפני רבו קללת "ימח שמו" על אחד מבני העיירה שסטה מן הדרך. גער בו האדמו"ר ואמר לו: אתה יודע מה הדין במומור שמת בלא בנים? מבואר בירושלמי, שאשתו חייבת בחליצה, וחליצה היא במקום ייבום, כידוע, ובתורה מפורש שמצוות יבום היא כדי שלא ימחה שמו בישראל. אם כן, התורה גאה אפילו למומר שלא ימחה שמו, ואתה אומר “ימח שמו"?!.
מעשה שהיה לפרשת כי תצא
מספר סיפורים על לשון הרע שיוויון זכיות ועוד -מתוך תורה לילדים לפרשת כי תצא.
