אורי ושושי מחכים לטלפון. הם יושבים דרוכים, על ספת העור החומה האהובה עליהם, בסלון ביתם. אותה ספה שהייתה פעם מחוז של אינטימיות נעימה, הפכה למעוז של בכי וציפייה. תקתוק מתכתי של שעון הקיר שניצב מולם מבשר שהשעה שבע בבוקר. היחידה נפתחה. אפשר להתקשר. שושי מרימה את השפופרת ומחייגת. צביה שולחת לה ברכת בוקר טוב חביבה. היא מעבירה את השיחה למעבדה, שם אשרת, מנהלת המעבדה האגדית, מאשרת בשמחה שתשע מתוך שתיים עשרה הביציות שנשאבו - אכן הופרו. אנחת רווחה מתפשטת בחלל החדר, ושושי מרגישה איך עיגולי שמחה מבעבעים בתוכה פתאום. "זה סימן נהדר", ממשיכה אשרת. "ומה הלאה"? שואלת שושי, ודפיקות הלב הולמות בה כפטישים. "תתקשרי מחר בבקר, כעת חיה, ונוכל לספר כמה ביציות מופרות התחלקו." משיבה אשרת. שושי שותקת. אין לה סבלנות. הציפיה הזו מתישה אותה. אך יש ברירה? אורי מלטף את ידה. נשימותיו כבדות. גם הוא דרוך, ממתין לישועה, ולאשה שמחה ורגועה.
גם היום למחרת מבשר טובות. מתוך תשע הביציות המופרות, נוצרו ששה עוברים. כעת ממתינים לראות איך הם מתחלקים? האם הקצב תקין? האם יעצרו בארבעה תאים? האם הם פוטוגניים או שיש בהם שבירויות, או וקואולות, או חוסר סימטריה? ממש בוחנים את המראה החיצוני של העוברונים במיקרוסקופ מיוחד, ונותנים להם ציונים. הבשורה מגיעה וישנם ארבעה עוברים יפים. עובר אחד יוחזר לרחמה של שושי בפעולה פשוטה, ללא כאב. ושלושת העוברונים האחרים יוכנסו להמתנה בהקפאה עמוקה, כדי להיוולד בעתיד ולהצטרף כאחים של העובר שלנו, בעוד כמה שנים.
שושי מנסה להבין. למה לא להחזיר יותר? היא תשמח מאד להריון תאומים, לאחר כל הציפיה הארוכה הזו. "אבל אנחנו לא מעוניינים בהריון מרובה עוברים, אפילו לא בתאומים", כך משיבה הרופאה הגינקולוגית. "אלו הריונות בסיכון גבוה, עם סיכון יתר להפלות, ללידות מוקדמות, למצגים פתולוגיים ולידות בניתוח, ולפגות. למה לך, שושי? עדיף אחד אחד , לפי התור", היא מסכמת. ושושי מהנהנת בהסכמה רפה. וכי יש לה ברירה?
הבוקר הגדול מגיע. אור השמש זורח ברוב הוד. ציוצי ציפורים ולבלוב פריחת היסמין מלווים את אורי ושושי בדרכם לאוטו. הם מרוגשים מאד. אורי אמר היום 'מי שברך' לשושי. הם יצאו מהבית רק לאחר שהשחילו סכום הגון לקופת הצדקה שבפינת ספריית העץ שבסלון.
צביה מקבלת את פניהם בחיוך רחב, לובן שיניה הבוהקות משרה רוגע ונעימות. ההחזרה מתבצעת בחדר הניתוח. אורי נוכח. נוכחת גם ליצנית רפואית. אשרת, האמבריולוגית הבכירה, שולפת את העובר שעתיד להיות מובל לתוך רחמה של שושי. היא מראה לזוג הסקרן תמונות של העוברון בהגדלה מיקרוסקופית. תראו איך הוא יפה: שמונה תאים סימטריים, ללא שבירויות. ממש פוטוגני!
הרופאה מכניסה בעדינות את הקטטר הטעון עם העובר המתוק שלהם לתוך רחמה של שושי. שושי, בינתיים, מדמיינת בעיני רוחה מפל מים כחולים, מדשאה ירוקה מרהיבת עין, ציוץ של ציפורים, וטיול עם אורי לאורך שביל עפר הועבר בתוך הירוק, שלובים יד ביד. את זה תרגלה בלימוד של דמיון מודרך. גם הליצנית מחייכת אליה ועושה לה טוב על הלב (וגם לאורי).
הרופאה מחזירה את הקטטר למעבדה ובודקת אם במקרה העובר השתובב לו וקפץ חזרה לתוך הקטטר. טוב שבדקה – אכן כך! היא חוזרת שוב על המבצע, ושוב שושי מפליגה לפינת הנירוונה שלה.
כעת, העובר החליט לשתף פעולה. התהליך הושלם, ושושי מועברת להתאוששות למנוחה קצרה ואחר כך תנוח בבית. היא מקבלת הוראות לנטילת נרות נרתיקיים של פרוגסטרון לחיזוק רירית הרחם, כדי שקבלת הפנים של העובר תהיה מושלמת, ובתקווה שההשתרשות בחלל הרחם תהיה מוצלחת.
נוסעים הביתה. שעון הקיר מתקתק תקתוק עדין, צלול, מבטיח. השעה 12:00 בצהריים. אורי ניגש להכין ארוחת צהריים מפנקת לשניהם. היום הוא כבר לא יחזור לעבודה. שושי יושבת נינוחה על הספה, עיניה בורקות, מתבוננת באורי, וליבה מתרחב. היא מסיטה את הווילון של החלון הסמוך לספה, ופוגשת קרני שמש בוהקות, מחייכות. היא נוטלת לידה את ספר התהילים המוכר והאהוב, וצוללת לתוך פרקי היום. נעים זמירות ישראל היטיב לכתוב את אשר על ליבה. "לישועתך קיויתי ה'…"