"נו, היה כיף?"

הילדים שלנו, ולפעמים גם אנחנו, מחפשים את ה'כיף' בכל דבר. אבל מהו ה'כיף' הזה? איך משיגים אותו? ובמה אנו דומים לתינוק שרק עכשיו למד ללכת?

חדשות כיפה 15/11/17 15:01 כו בחשון התשעח

"נו, היה כיף?"
עושים כיף, צילום: shutterstock

"לא כיף בשיעורים", כך התחילה השיחה עם הבת שלי כשחזרה מבית הספר. 
"מי אמר שהשיעורים צריכים להיות כיף? שיעורים צריכים להיות שיעורים". 
"נו אימא, את אהבת את כל השיעורים שהיו לך בבת הספר"?
"לא יודעת. אף אחד לא שאל אותי. זה לא היה בכלל עניין. היה בית ספר וזהו. לפעמים היה נחמד ולפעמים בטח לא. הלכתי לבית ספר ולמדתי, כי זה מה שהייתי צריכה לעשות, נקודה".

איכשהו הרגלנו את הילדים שלנו למונח 'כיף'. 'איך היה? היה כיף?' הכול צריך להיות כיף. זה בא ממקום טוב אצלנו, אנחנו רוצים את הכי טוב בשביל הילדים שלנו, רוצים לחסוך מהם אי נעימות, להגן עליהם מכל קושי. זה מובן וטבעי ודווקא בגלל זה בואו נעצור לרגע ונחשוב אם כל הכיף הזה הוא באמת המפתח לאושר של הילדים שלנו. 

למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים 'כיף'? כיף בדרך כלל מתקשר אצלנו עם היעדר מאמץ, עם הנאות כמו אוכל מהיר, משחקי מחשב, טלוויזיה, סרטים. זה יכול להיות אטרקציות כמו פארק מים או לונה פארק, כל אחד וה'כיף' שלו אבל בגדול, הרשימות דומות והמשותף להם הוא לרוב ריכוז בעצמי ובטלה.

יש לנו איזו הנחת יסוד שבחיים הבוגרים באמת לא כל כך כיף, אז לפחות עכשיו, כל עוד הילדים הם ילדים, אסור לקחת מהם את הכיף. בואו נבחן את ההנחה הזאת. נדמיין לעצמנו שחיינו היו רק 'כיף'. לא היינו צריכים לפרנס, הייתה לנו עוזרת בית שהייתה מנהלת את הבית ומטפלת, שהייתה דואגת לילדים. נשמע מפתה? אולי לרגע, אבל זה לא באמת. מהר מאוד היינו מרגישים חסרי תכלית וחסרי תוחלת. רובנו במוקדם או במאוחר היינו רוצים את החיים שלנו בחזרה, על המר והמתוק שבהם. 

הכיף שלנו הוא באמת כיף רק אם הוא בא אחרי מאמץ, או כחלק משבירת השגרה התובענית. ב'כיף' עצמו לא נמצא האושר שלנו. האושר קשור בעבודה שלנו, בהישגים אליהם הגענו. האושר הוא הפירות ששתלנו את הזרעים שלהם, עמלנו עליהם וטיפחנו אותם. האושר שלנו טמון במימוש הפוטנציאל שלנו.

הילדים שלנו, כמונו, מבקשים תחושת משמעות. גם הם רוצים להרגיש את הכיף מתוצאות עבודה שטרחו עליה, מהצלחה במבחן שלמדו לו היטב, מעזרה שהושיטו לחבר ומכמה שנעים לשבת בסלון אחרי שניקינו אותו. גם הילדים מחפשים לממש את הפוטנציאל שלהם, והחיפוש קיים בכל גיל. דווקא אצל הקטנטנים הכי קל להבחין בו. אף פעם לא תמצאו תינוק יושב בחוסר מעש, נהנה מ'בטן גב' כל היום על מזרן הפעילות בסלון. הוא תמיד יהיה בתזוזה, תמיד ינסה להתקדם. הקטנה שלי מצחיקה אותי כשהיא משקיעה בריצה הרבה יותר אנרגיה ממה שצריך, פשוט כי היא כל כך מתלהבת מהיכולת לרוץ. 

בטבע שלנו אנחנו לא עצלנים, 'כי אדם לעמל יולד'. אנחנו לא באמת מחפשים כמה שפחות לעשות, וגם אם הדרך לא תמיד קלה ואפילו אם אנחנו נופלים מידי פעם, אנחנו נקום ונמשיך ללכת בדיוק כמו התינוק שזה עתה התחיל את צעדיו הראשונים. הילדים שלנו, גם הם רוצים לעשות דרך, וגם הם כנראה ימעדו בה ויפלו מידי פעם. בדיוק כך הם מתחשלים ומתקדמים וזה הסיכוי האמיתי שלהם להיות מאושרים. 

''תעשו מעשים טובים", כך שמעתי אישה חרדית נפרדת מהילדים שלה בבוקר, ואימצתי. גם יענקל'ה רוטבליט כבר שאל "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?" שם, בין היתר, נמצא המפתח לאושר או ל'כיף' שאנחנו כל כך מייחלים לו עבור ילדנו. עבור עצמנו.

 

שרון רחל פלג, אמא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, לומדת לתואר שני בחינוך ומחשבת ישראל, מנחת חוגי הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com

לטורים הקודמים

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן