כשהבת הגדולה שלי נולדה, כולנו הופתענו. היא נולדה הכי ג'ינג'ית שאפשר, וזו הייתה הפתעה מעניינת. האמת, שעד אז לא ידעתי ולא חשבתי שצבע שיער גורר אחריו כל כך הרבה תגובות והתעסקות.
הבת שלי הייתה ילדה ביישנית וחמודה, שבכל יום כמעט כל מי שעבר לידה הרשה לעצמו ללטף אותה (שזו עוד דוגמה טובה), או להגיד לה משהו (ולרוב זה לא היה משהו נחמד). שמעתי משפטים כמו: "עכשיו היא חמודה, אבל כשתגדל היא תהיה מכוערת כי כל הג'ינג'ים מכוערים", או "תראי לי את הדבר הזה", "בטח היא עקשנית/חצופה/קשה ועוד...".
נדהמתי כמה סטיגמות ורוע יכולים אנשים להגיד לידי, ועל ילדה קטנה ותמימה שלא עשתה להם שום דבר רע. הופתעתי מחברה ג'ינג'ית ששיתפה אותי, שתמיד בבית הספר התיכון בו למדה המנהל היה נכנס לאולם ומוציא אותה כעונש אזהרה לכל השאר שלא יפריעו, גם כשלא עשתה דבר - "השיער שלי בלט ולכן הוא הוציא אותי".
חברה ג'ינג'ית אחרת סיפרה לי שהיא מתפללת שילדיה לא יהיו ג'ינג'ים, כדי שלא יחוו את ההתעללויות שהיא עברה בילדות, "עד גיל 18 הייתי בטוחה שאני הכי מכוערת בעולם, כי זה מה ששמעתי כל הזמן מהאנשים סביבי". חייל ג'ינג'י שיתף אותי, שהוא היה זה שתמיד היה צריך להישאר לנקות אחרי כולם כי הוא היה הכי בולט, ולכל האחראיים היה הכי קל לצעוק: "ג'ינג'י, תישאר לנקות".
אני ניסיתי לעשות את שלי: לגדל אותה להאמין בעצמה, לראות את היופי שלה, ולהתעלם מאנשים שלא יודעים לפרגן או להחמיא לאחרים. אבל זה לא היה פשוט, בייחוד לאור החוויות שהיא עברה על ידי...הילדים שלכם.
כשהיא חזרה ממחנה ניצנים (כיתה ה') הפנים שלה היו חיוורות. שאלתי אותה: "מה קרה?" והיא סיפרה ששבט שלם (קבוצה של כ-40 ילדים) עמד ושר לה מול כולם את "שיר הג'ינג'ים". לא הבנתי מה זה, ונכנסתי ליוטיוב לשמוע.
בכיתי ללא הפסקה כשהבנתי שהבת המקסימה שלי שכל חטאה היה שהיא נולדה עם שיער כתום ובוהק, סבלה התעללות והשפלה פומבית בתנועת נוער. אף אחד, גם לא מדריכים או רכזים שהיו שם, לא הבינו שהם עדים לפגיעה בנפש של ילדה ולא פעלו לחנך או לפחות להפסיק את הפגיעה. 40 נערים ונערות עמדו מולה, קיללו, צחקו והשפילו. והיא? היא השתדלה לא להרגיש, לדמיין שהם לא שרים עליה ולהמשיך ללכת עם פנים חתומות.
פרסמתי בזמנו פוסט בפייסבוק שמטרתו הייתה למחות ולהעלות את הבעיה למודעות. התגובות העצובות שנכתבו, ובהן עשרות סיפורים מעוררי רחמים על השפלות דומות, רק הדגישו לי כמה הבעיה קיימת וכמה חשוב לדבר על זה ולחנך לקבלת האחר.
הבת שלי גדלה ויפתה ואני הייתי (ועדיין) גאה בה על הישגיה ועל הביטחון העצמי שלה, חשבתי שהימים האלו מאחורינו ולצערי, התבדיתי. בכיתה י' עלו אחריה לאוטובוס חבורת נערים ששרו לה, צחקו וקיללו: "מי ירצה אותך ג'ינג'ית מכוערת, תראי את צבע השיער שלך". כשהם ראו שהיא לא מגיבה (כי היא כבר רגילה ,לצערי) הם זרקו עליה דברים מלוכלכים שנדבקו לשיער המהמם שלה. הבת שלי ירדה ובכתה כל הדרך.
באחת הפעמים, כשהיא יצאה עם חברותיה להשתתף בריקוד הדגלים היא סיפרה להן על חוויות העבר שלה והן? לא האמינו לה, עד שמולן הדבר חזרה ונשנה. הן היו בהלם ולא האמינו כשנערים "מבית טוב" הלכו אחריהן כל הדרך ובמקום להתעסק בשירים, ריקודים ומה שעושים הם היו עסוקים בלצחוק, לצעוק ולקלל אותה (רק בגלל שהיא ג'ינג'ית).
כואב לכם הלב לקרוא את זה? אני מקווה שכן.
אודה ואבוש שגם אני כשהייתי נערה טיפשה, אמרתי פעם אחת משהו מעליב על צבע שיער, ועד היום אני מתחרטת. היום, כאדם בוגר וכאמא, אני מבינה שכל אחד אולי טועה "רק פעם אחת", אבל הילד הג'ינג'י, הילדה המלאה, הילד השונה – הם שומעים את זה פעמים רבות. אולי אתם קוראים וחושבים לעצמיכם: "זה רק שטויות של ילדים, אין מה להתייחס לזה ברצינות". אז אתם טועים:
ראשית, מספר ההערות הבעייתיות, הסטיגמתיות והמעליבות שנתקלתי בהן ממבוגרים, היו לא פחות ולעיתים, יותר מאשר מילדים ונוער. הילדים שלנו שומעים וקולטים אותנו ומשתמשים בחלק ממה שאנחנו אומרים - בואו ננסה להיות להם דמות חיובית לחיקוי.
אתם חושבים משהו רע על מישהו? תשמרו אותו בלב, בייחוד אם זה משהו שהוא לא שולט בו, והוא יכול להיפגע מכם. יש לכם משהו להגיד (בכל נושא)? תחשבו לפני שאתם אומרים ואם יש סיכוי שמישהו יכול להיפגע- פשוט אל תגידו.
שנית, אולי האדם שאומר טועה ולא מתכוון להרע אבל מה עם הילד שנפגע? ידעתם שיש יום שילדים ג'ינג'ים שמפחדים לבוא לבית הספר כי בשיר שמפורסם ביוטיוב נגדם קוראים להרביץ להם ביום זה?
ידעתם שיש ילדים שכל יום שואלים את ההורים שלהם למה הם נולדו עם צבע כזה ולמה אלוהים פגע בהם ככה?
לא אנסה לחנך אתכם לאהוב צבע שיער כתום (או כל דבר אחר) - אבל אם יש לכם לב פועם בתוככם ואם אתם מבינים מהי אהבת אם לילדיה, נסו לדמיין - אם זה היה הילד שלכם? האם הייתם מסכימים שבלי שום הצדקה יתנהגו ויגיבו אליו כך?
אולי זה באמת הילד שלכם - אולי מתנהגים אליו ככה אבל מסיבות אחרות? ואולי הילד שלכם הוא זה שפגע? אני מזמינה אתכם לדבר עם עצמכם - להבין אם אמרתם משהו שיכל לפגוע במישהו ולבקש סליחה. לקבל על עצמיכם לא לפגוע יותר במי ששונה מכם. ובעיקר, לדבר עם ילדיכם בכל גיל על הזכות של כולם לחיות, הזכות להיות אהוב, הזכות להיות שמור במרחב הציבורי, הזכות ללכת ברחוב בלי להרגיש שנוא, פחות שווה או פגוע והזכות שלנו להיות אנשים טובים ומפרגנים.
ומה עם החובות? חובה עלינו ללמד את עצמינו ואת ילדינו לשמור על הפה שלנו - לחשוב לפני שמדברים, לחשוב לפני שמעירים הערות, לחשוב לפני שצוחקים או זורקים הערה על צבע שיער, על משקל, על משקפיים, על שיניים ועוד...לחשוב לפני ששואלים מישהי אם היא בהריון או לפני שמחטטים בשאלות במשהו שיכול לפגוע בזולת. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל חשוב בתורה" ואם אתם לא מצליחים לאהוב- לפחות תשתדלו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים ומנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי", כתבת חינוך בעלון 471 , מורה ואמא לשבעה.