זרמו איתי רגע. דמיינו מצב שכל מי שנפגע בדרך זו או אחרת בתאונת דרכים, יחליט שצריך להחרים את כל כלי התחבורה. סרטוני אימה עם צילומי זוועה מתוך הרכבים המראים את הפציעות הקשות, את מקרי המוות, סטטיסטיקות וטבלאות עם מידע אודות הסיכון ביציאה לכביש. אנשים מתחילים להתלבט ממש, מבולבלים, חלקם הולכים שעות ברגל רק לא לעלות על רכב, חלקם רק בתחבורה ציבורית אחרי ששאלו את הנהג מלא שאלות חלק פשוט מסתגרים בבתים. מדברים על כדור פלא שיעביר אותנו מנקודה א' לנקודה ב' בלחיצת כפתור ובלי סיכונים בכלל. נשמע הזוי אבל אנשים מאמינים לזה.
מבחינת אחוזים, נראה שיש הכי הרבה סיכוי להיפגע בתאונה בכביש. לא מטוס, לא חללית, ככה בכביש, בשגרה הכי פשוטה. ובכל זאת, אף אחד לא מתכוון לעצור את הקדמה הזאת שהביאה איתה גם הרבה ברכה והזדמנויות.
ובכן, חיסונים.
היום של החיסון זכור לי כטראומה של ממש. כל הניסיונות שלי להתחמק לא עזרו. הייתי מתעוררת לאחר עילפון בלתי נשלט ומגלה שזהו, נגמר. הפחד היה ממחטים, לא מהחיסון עצמו. אף פעם לא התחסנתי למה שלא חייבים. למשל שפעת. בהריון האחרון כנראה שממש אכלתי אותה. לא התחסנתי לשפעת פשוטה, וחליתי ממש. חשד לשפעת חזירים, אשפוז בבידוד, וזה בקטנה לעומת איך שהרגשתי, היו רגעים שהיה נדמה לי שככה אני מסיימת את חיי. לשעלת כבר לא התלבטתי וברגע שהחלמתי, התחסנתי.
אני מנסה להתנסח בזהירות, אבל בטוחה שפחות אנשים נפגעו מחיסון מאשר חיים שניצלו בזכותו.
מאוד מובן לי שמשפחה שנפגעה באופן ישיר בתאונת דרכים תתקשה לעלות שוב על רכב, אבל כנראה שגם היא תבין בסוף שזה חלק מהחיים, שכדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', כדי להתקדם, להיות בתנועה, צריך להשתלב בדרכים.
ככה גם עם חיסונים, כשהילד שלך הוא האחוז הבודד שניפגע, זו טרגדיה. אין ספק. אבל האם נכון יהיה לעצור את כל הרכבות? את כל האנשים שחיים ובריאים ומתקדמים רק כי שילוב החומרים פגע דווקא בילד שלך? מצער עד מאוד, שלא נדע, ועדיין, לא מצדיק חזרה של מחלות שבזכות חיסונים עברו מהעולם. לא מצדיק. חוסר האמון ברופאים בנושא הזה מזכיר לי את הדת והאמונה. ברגע האמת, כולם מתפללים לבורא עולם כמו גם מגיעים לחדר מיון.
אני רוצה להאמין שבעולם הזה אנשים מתעוררים בבוקר כדי לעשות טוב.
לא חלילה כדי לפגוע בהולך רגל או להתנגש ברכב. ברור לי שיש את המופרעים חסרי האחריות, אבל לא להתחסן, ולפעול נגד הרפואה הקונבנציונלית זה כמו להשוות את הרופאים לנהג משאית עייף שנוסע נגד כיוון התנועה במהירות מופרזת, בחושך, בגשם, בלי אורות.
איך אנחנו כהורים נוכל לקבל החלטות טובות ומיטיבות עבור הילדים שלנו, עבור העתיד, החלטות כל כך גורליות כשהמידע שאנחנו מקבלים כל כך חצוי ומנוגד? אני יכולה להעיד על עצמי. ילדיי מחוסנים, בזמן. וכמו בנהיגה, אני משתדלת ונוהגת בזהירות ובערנות. כולם יושבים במושבים שלהם חגורים. ויוצאים לדרך.
ככה גם מגיעים להתחסן, בזמן, כשהם בריאים וחזקים כדי להתמודד. אני יודעת שמכניסים להם לגוף משהו שעלול להחליש. כשאני עולה איתם על הכביש אני יודעת שיש אנשים שלא מגיעים למחוז חפצם בשלום, והנסיעה שלהם נגמרת באסון. אבל אי אפשר לעצור. לעמוד במקום.
הרבה תפילות, מחשבות טובות וביטחון באנשי הרפואה, בעולם ולפני הכול בבורא עולם.
בריאות לכולם!