מול עיניך המשתאות צמחה לה סוכה.
הבגדים מתארכים והימים מתקצרים ולך קשה עם כל השינויים.
תקופה של התכנסות, יציאה החוצה כדי לחזור בסוף הביתה.
הטבע שנאסף בתוך עצמו, סתיו, חורף,
עבודה פנימית כדי לפרוח בשיא העוז באביב.
מה קורה כשמתחילה ההכרה שמשהו לא ממש רגיל עם הילד אותו חלמתי?! כשהפחד מתגנב והחלום המסויט הופך למציאות...
הילד בו הגיתי יומם ולילה וחשבתי עוד משחר לידתו על כל הדברים הפחות חשובים: איך יראה ולמי יהיה דומה ואיך נקרא לו...
"שחר" קראנו לרך הנולד, חשבנו על עוצמת הזריחה מתוך החושך הגדול וכמה כוחות ותקווה יש בשם שכזה.
חלמנו אותך ולא ידענו כמה צדקנו וכמה כוחות ידרשו לך וגם לנו.
כמה אור וחושך ישמשו בערבוביה.
יוצאת החוצה לסוכה, האדמה חרבה, יבשה. דברים מתבשלים מתחת לפני השטח. גילוי והסתרה. ואתה מדי פעם חושף אבל לרוב מסתיר. מתכנס לך בתוך בועה והעושר החבוי בך טמון עמוק בתוכך. הצלחות ארעיות, רגעים אשר בין רגע חולפים.
כוחה של הסוכה בארעיות שלה. ממש כמונו, בני חלוף...
ארעיות פורצת הנותנת כוח להמשיך.
אם נתבונן על "הכאן ועכשיו", בקלות נשאב לייאוש, לתהומות, לכאב, לתרדמת החורף.
אבל פנינו תמיד לצמיחה. לא שוקטים על שמרינו. צריכים תמיד להיות בפעולה. להכין את הקרקע, לנקש, לזרוע, לדשן ולהתפלל לגשם.
כמשפחה, לרגע לא נחים, עמלים כדי להצליח לקדם, לראות פירות עמל שגדלים בדם יזע ודמעות.
יציאה לסוכה, יציאה מהשגרה הבטוחה שמראה לנו כמה הבית הוא בסיס איתן.
מי שמביט לרגע בסוכה, במבט חטוף, לא מעריך את היש, את היציבות.
צריך רק לרגע את החושך, הארעיות , חוסר הביטחון בקורת גג שאינה דולפת כדי להצליח ולראות את האור.
ודווקא מי שמגיע לרגע ופוגש אותך, שחר, אחרי תקופה, מצליח לראות את ההתקדמות, את הפירות המתוקים. עוד מילה, מבט, שיר חדש.
אנחנו קרובים תמיד והצעדים הם כל כך אטיים שלא תמיד מצליחים לראות מקרוב את החלקים החבויים. מדי פעם גם אנחנו זוכים לניצן, לפריחה.
בבוא היום, אני יודעת כי עוד השחר יפציע וישיר את שירו,
שיר אביב נפלא.
שחר בסוכה צילום: נועה נבון
נועה נבון, מטפלת באמנות. מתגוררת בבית שמש. נשואה, אמא ל- 5, הצעיר מביניהם , שחר בן 4 וחצי, מאובחן על הרצף האוטיסטי. פועלת רבות להעלאת המודעות לנושא