כשהבית הוא בית ספר לשמחה

אנחנו מביאים ילדים לעולם, חובקים ומערסלים אותם. שרים להם, ודואגים לכל צרכיהם, בהמשך החיים הם לומדים בגן על צורות וצבעים, בבית הספר על אותיות, רוכשים השכלה במקומות שונים. אבל את השמחה מהיכן הם לומדים?

חדשות כיפה אורנה דן 25/02/18 10:35 י באדר התשעח

כשהבית הוא בית ספר לשמחה
משפחה שמחה, צילום: שאטרסטוק

כשנולדתי קראו לי הוריי בשם אורנה שמחה, על שם סבתי המנוחה. לפני קצת יותר מעשור, התחלתי להבין את משמעות השם.

הבנתי איך כל העיסוקים שעסקתי בהם במשך השנים, היו קשורים לשמחה, בין אם זה תיירות, הכנה לנישואין, החיבור להולדת ילד, נגינה בשירה בציבור, ובין אם זה להכניס שמחה למצבים פחות קלים של החיים, כגון בזיקנה סיעודית.  

ועכשיו, לכבוד חודש ה"מרבים בשמחה" אני מנסה לברר:

מה זה שמחה במשפחה?

אנחנו מביאים ילדים לעולם, חובקים ומערסלים אותם,

שרים להם, ודואגים לכל צרכיהם,

בהמשך החיים הם לומדים בגן על צורות וצבעים, בבית הספר על אותיות, רוכשים השכלה במקומות שונים, ומתרגלים מיומנויות חברתיות בתנועת הנוער ובמסגרות אחרות.

אבל הבית, זה משהו אחר.

הבית תמיד משדר על התווים בסולם הרגשי.

הבית בכל גיל, הוא זה שמכיל וקולט אותך, בחיבוק, בריחות, במנגינות המסויימות של הבית הזה.

מנגינות שמכתיבות את טון הדיבור, וכל אלה באים מהרגש.

עם כל הרצון שלנו לחנך את ילדנו לאידיאלים נשגבים, ולהסביר להם בהגיון את האידיאולוגיות שלנו, מה שבאמת עובד זה הרגש.

כשאנחנו אוהבים משהו, מתלהבים ממנו, ושמחים בו, יש סיכוי טוב, שילדנו ילכו בדרכנו.

וזה מקומה של השמחה.

"ושמחת בחייך"

התחושות שלנו, לא המילים. לא מה שאנחנו אומרים, אלא מה שאנחנו מרגישים, אלה הדברים שעוברים ומחלחלים.

אמא שלי היתה שרה כל הזמן (זה למה אני מכירה כמעט כל שיר גם מהעתיקים ביותר). לא יודעת מה היתה המשמעות בשבילה, עבורנו הילדות עברה כמו שיר.

אמהות שאומרות לילדים שלהם שוב ושוב "תאכלו ירקות כי זה חשוב" אני משערת שזה לא בדיוק המרשם להצלחה. אמא שלי היתה מקלפת ירקות למרק, תוך כדי שירה, ותוך כדי כך נותנת לנו לכרסם, וגם מכרסמת בעצמה. את יכולה להעביר מסר שמשהו טעים, רק אם את בעצמך מרגישה כך.

מה המוסיקה של הבית שלכם ביום שישי למשל? לא מדברת על זמירות שבת. איזו מוסיקה מלווה את ההכנות לשבת? זמנים אחרים?

אנשים במשך שנים זוכרים את המוסיקה. חיילים שומעים ברשת ג' את הפתיחה של "לפנות ערב" וזה מזכיר להם את הבית בערב שבת, את הרצפה הרטובה, הסירים על הפלטה, ההכנות. (אגב, לפני כשני עשורים היה נסיון להחליף את הפתיח, ולאור התנגדות עזה של המאזינים, מאותן סיבות נוסטלגיות, הוא לא הוחלף).

לימים, כשאחי הקטן התבגר טיפה, הוא היה שם מוסיקה ורוקד.

המוסיקה והשירה הם משהו שקצת הלך לאיבוד במבנה המשפחתי המבודד של ימינו. שני דורות אחורה, לא נדיר לראות קבוצת נשים מתקבצת יחד במטבח, מכינות יחד מטעמים לסעודה משותפת, ושרות או מתופפות.

סיפרתי כאן פעם על זוג יהודים ששרדו את השואה והגיעו לניו - יורק, וחיפשו את פרנסתם, תוך שמירה על העיקרון שלא עובדים בשבת. לבסוף פתחו שם חנות קטנה, והקימו משפחה. הם נאבקו כדי לא לפתוח את החנות בשבת, והחנות הפכה לעסק מצליח. גם שם שמרו בקנאות על שמירת השבת, ולמרות הלחצים לא פתחו את העסק בשבת. לימים התאכזבו שהבנים שלהם לא המשיכו לשמור מצוות, והיו מופתעים כיצד אחרי כל ההקרבה שהם הקריבו, הבנים לא הולכים בדרכם. הבנים הסבירו בפשטות שהמסר שכל השנים עבר במשפחה הוא ש"קשה להיות יהודי".

אם קיום המצוות, ושאר דברים בחיים נתפסים כ- "מחוייבויות" ו"דברים שצריך לעשות", גם אם ההורה  נותן דוגמא אישית הכי טובה, לא מפספס אף תפילה במניין, זה לא ממש מספיק בשביל לסחוף אחריך את כל הצאצאים.

אבל אבא שחוזר נלהב מבית הכנסת, ומספר בהתלהבות אמיתית על דבר תורה ששמע שם, יש סיכוי גדול שהילד הקטן יגיח מהחדר בסקרנות לשמוע על מה ההתלהבות.

זה הדבר. לפעמים נראה לי שאנחנו בדור ציני שבו להתלהב זה לא אופנתי. או שמא להתלהב מדברים מסויימים כן, ואחרים לא. ואני אומרת - רק ההתלהבות והשמחה תעזור לך להנחיל את הערכים שלך לילדיך.

האם פסח המתקרב הוא סיבה ללחץ, חרדה, והזעפת פנים? או התלהבות והתרגשות מהחג האביבי המתקרב? אלה הדברים שיעברו לילדיכם.

אם אתה שמח במה שאתה עושה, אתה מעביר מסר שהחיים מעניינים, יפים, שיש להם טעם טוב, ויש למה לצפות. כך יגדלו גם הילדים.  ושמחת בחייך. חודש אדר שמח.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן