פרשת התלמידה והחולצה | איך שכחנו מה תפקידנו כמחנכים?

איך קרה ששכחנו מה באמת התפקיד שלנו כמחנכים? ולמה אנחנו לא עוסקים בהתפתחות הנפש והאישיות של המבוגרים של המחר ובמקום זה - מאדירים סמלים?

קרן ארצי 21/05/20 15:19 כז באייר התשפ

פרשת התלמידה והחולצה | איך שכחנו מה תפקידנו כמחנכים?
צילום: shutterstock

האירוע שהתרחש השבוע בבית הספר בפתח תקווה, בו תלמידה בת 7 נותרה לבושה בחולצה עם סמל בית ספר אבל עם תחתונים בלבד לפלג גופה התחתון - היא תוצאה אומללה, לא הגיונית, שלא שומרת על כבודו של אף אחד ובטח לא על שיוויון הערך של הילדה. איך קרה ששכחנו מה באמת התפקיד שלנו כמחנכים? ולמה אנחנו לא עוסקים בהתפתחות הנפש והאישיות של המבוגרים של המחר ובמקום זה - מאדירים סמלים?

כהורים וכמחנכים במסגרות, יש לנו אחריות עצומה על התפתחות הלב והנפש של הילדים, אחריות על האנשים שיהיו פה מחר. אלה שיישמרו עלינו כשיבחרו לאיזה חיל להשתייך בצבא, אלה שיתנדבו (או לא) למען הקהילה, אלה שיהיו הרופאות והאחים שיטפלו בנו, אותם אלה שישבו בין מקבלי ההחלטות ויכריעו בעניינים בוערים או יצרנים שיחליטו באיזו איכות להוציא תחת ידם שירותים ומוצרים.

דווקא בגלל זה, כואב כל כך שבבית הספר בפתח תקווה, בקושי שבועיים אחרי שהילדים שבו לספסל הלימודים לאחר תקופת הסגר - במקום להתמקד בלב, העיסוק היומיומי חזר למעטפת החיצונית, או כמו שקוראים לזה בשפה היפה: בקוד הלבוש. דווקא במסגרות החינוכיות, אלה שלא מעט הורים ציפו לחזרתם, אנחנו רוצים לדעת שהילדים שלנו לומדים לא רק מתמטיקה ותנ"ך, אלא גם, ובעיקר, מרגישים בטוחים רגשית, שייכים, ומטמיעים ערכים של שיוויון, הכלה, כבוד הדדי, אהבת אדם וחי, סולידריות, אחדות וסובלנות.

 

יש על מי לסמוך

בואו נהיה עבור המבוגרים לעתיד לא רק מי שהוסמך לדאוג להם אלא גם מי שאפשר לסמוך עליו. ננהיג שיוויון אמיתי, בין בני אדם ולא בין חולצות. נשדר מומחיות וחכמה, ונשקול את הרציונל וההשלכות של כל פעולה, נהיה מודל למועילות ולתרומה ונתמקד בחיבורים בין אנשים וקבוצות, ובשיתוף פעולה. ניפטר מהביקורת ומהשיפוטיות, נמנע מהשוואות מיותרות ותחרותיות, נאפשר שונות וניתן מקום לביטוי של מיוחדות, ובטח שבגילאים הצעירים – נתבל את כל אלה בחום ואהבה.

צילום: shutterstock

 

 

ככה לא בונים חומה

מבלי להכיר את פרטי הפרטים של המקרה בבית הספר בפתח תקווה, אני רוצה לחשוב שהכוונות לא היו רעות, ולהניח שהמחנכת והצוות הניהולי רצו ללמד כאן משהו, לשרטט גבול – כי חוקים הרי חשובים לכולנו והם אלה שעוזרים לנו להתנהל בשדה החברתי. ברגע שבבית או בבית הספר, אנחנו לא מקבלים את ההתנהגות של הילד, ובוחרים לנהוג בדרך כוחנית ומכאיבה (פיסית, מילולית או רגשית) – אנחנו אולי מסדרים לכמה רגעים את המציאות כפי שהיא טובה בעינינו אבל מסבים נזק רב לטווח הארוך. 

אפשר היה להעביר את המסר בתקיפות, אך באדיבות – לשרטט את הגבול באופן ברור, לתווך את מה שהמחנכת מרגישה כשמגיעים לא בהתאם למה שקבעו יחד בתקנון אך תוך שמירה על אדיבות כלפי הילדה. במקביל, לעודד את מי שתמיד זוכר ומקפיד מתוך ההנחה שילדים, באופן טבעי צמאים לעידוד ורוצים לשתף פעולה.

ניסיתם להביא את ההורים, וזה לא צלח? לא נעניש אותם, ובטח שלא על גבם של הילדה. מצאתם חולצה נוספת במזכירות? מצוין, תנו לה ללבוש אותה בכבוד מעל השמלה ובא לציון גואל. 
התוצאה האומללה שהונהגה אתמול היא לא הגיונית, לא מקדמת, לא מלמדת, לא שומרת על כבודו של אף אחד ובטח לא על שיוויון הערך של הילדה.

 

לבד על הסולם

כשאנחנו משתמשים בעונשים – אנחנו מעבירים מסר של השקפת עולם אנכית ואם זו תתקבל ותתפתח אצל הילדים, היא עלולה להוביל לאנוכיות, לתחושת נחיתות, לוויתור מתוך יאוש, להלקאה עצמית, לחוסר שביעות רצון מתמדת, ובטח שלא לקדם זיקה חברתית, אחריות אישית, עצמאות ותחושת ערך טובה.

 

יש גבול 

כדי שהבית ומסגרות החינוך ישקפו דרך חיים דמוקרטית ויחנכו לכזו את הילדים – כדאי שנאפשר לשני דברים לקרות במקביל: מצד אחד, נעודד לחופש ביטוי, לצמיחה והתפתחות של היחיד, ומצד שני, נתווך ונלמד לכבד קודים ונורמות חברתיים, להתחשב בהם ולהשתלב בתוכם.

החוקים והגבולות שומרים עלינו, מעניקים לנו תחושה של סדר, ארגון, הגיון והגנה, עליהם לחול על כולם, להיות הגיוניים והוגנים. אם קבענו שחובה על הגעה לבית הספר עם חולצה מעוטרת בסמל המוסד – הגיוני שנרצה לאכוף אותו אבל זה לא מחייב יציאה למלחמה, ונכון להתגמש ולהפעיל שיקול דעת שאותה נדאג להסביר לילד ולבני כיתתו.

 

 

הכותבת - קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר