אולי נחכה רגע לפני שנרוץ להגיב ולגנות?

בעולם של אינסטנט אנחנו נדרשים לעבוד מהר, להגיב, להחליט, ולעבור הלאה לדבר הבא, אבל בכל אירוע שקורה ואנו רצים להשמיץ ולשפוך רעל, נראה שיש עוד הרבה מה לשאול ולברר ואולי כדאי טיפה להמתין ולחפש איפה להוסיף אור במקום החושך הגדול

שרון רחל פלג 12/12/19 11:56 יד בכסלו התשפ

אולי נחכה רגע לפני שנרוץ להגיב ולגנות?
צילום: shutterstock

פוסט שהפך כמעט ויראלי בפייסבוק מתאר ילד, תלמיד כיתה ד', בן העדה האתיופית, שהופרד מחבריו במשך כחמישה ימים וביצע עבודות ניקיון כעונש על התנהגותו בכיתה. התגובות ממהרות לגנות את המורים, ביניהם תגובות אלימות שמפרטות מה צריך לעשות עם המורים, עם ביה"ס וביניהם תגובות מזלזלות במערכת החינוך ובשר החינוך. אימוג'ים כועסים או מזילים דמעה מתווספים כל רגע. אני מרגישה איך נהיית לי סחרחורת, ואני רוצה לרדת. בואו נעצור את הרכבת הזאת. אין לנו מושג מה באמת קרה שם. 

למה אנחנו תמיד כל כך ממהרים לשפוט, להכריע, לגנות, לשים תגית? לאן נעלם חוש הביקורת הבריא שלנו? איפה 'לדון לכף זכות עד שיוכח אחרת'? ו'לא לדון אדם עד שתגיע למקומו'? לזה אין לנו זמן. בעולם של אינסטנט אנחנו נדרשים לעבוד מהר, להגיב, להחליט, ולעבור הלאה לדבר הבא. 
אנחנו מתיימרים להיות נאורים בעולמנו המודרני והמתקדם אבל יש משהו כל כך לא נאור בראייה הזאת של שחור או לבן, בחוסר הסבלנות לברר בדיוק מה קרה, לשמוע את כל הצדדים, לתת רגע צ'אנס לעצמנו להבין באמת, לראות את הדברים גם לעומקם, ולא רק על פני השטח.
 
אנחנו מבינים שמדובר בילד אתיופי וזהו, יש לנו מספיק דלק עכשיו. מיד נדלקת אצלנו הנורית של הפגיעה בשונה, של ניצול החלש בחברה, של הצורך באפליה מתקנת. עושים אחד ועוד אחד ורומסים את כל מי שלא בצד הנכון. אין לנו שום מידע על הילד הזה. כלום. רק שהוא אתיופי. סליחה, בן העדה האתיופית, כי זה כבר לא פוליטיקלי קורקט להגיד 'אתיופי' - צריך להגיד בן העדה האתיופית. שוב עניין שמשקף את הניסיון שלנו לתקן באופן קוסמטי את מה שמצריך שינוי עמוק, מהותי, מבפנים.

ההתייחסות אל הילד הזה כילד ולא כאתיופי, היא התיקון, היא העדות הכי מובהקת לכך ששמנו את הגזענות מאחורינו. ואז אפשר להתמקד באופן ענייני בהתנהגות של הילד ובמערכת ולשאול שאלות רלוונטיות כמו, מה הוא עשה? כולנו יודעים שילדים מסוגלים. אולי המורים הזהירו אותו פעמים רבות? למה שלא ניתן להם קרדיט שהם בסך הכול מנסים לעשות את עבודתם? מי המורה שלו? לא כדאי לשמוע גם את הצד שלו/ה בעניין? למה להניח כמובן מאליו שהמורה פעל/ה מתוך גזענות ואפליה? אולי באמת הילד עבר את הגבול? אנחנו מפקידים את הילדים שלנו בידי בי"ס שבחרנו בו, בידי מורים מוסמכים וראויים, אבל אנחנו לא משחררים לרגע, מתערבים בכל דבר, לא מגבים אותם בכלום. ואז אנחנו מתפלאים שהילדים לא מתייחסים בכבוד?

ולגבי העונש - האם ילד אחר בכיתה גם נענש פעם בעונש מהסוג הזה או מסוג אחר? האם זה מקרה בודד? לא חסרים היום ילדים שלא מצליחים גם ככה לשבת בכיתה וללמוד, כך שלעבוד בחוץ זה פיתרון לא רע בכלל. ובכלל, למה אנחנו מתייחסים לעבודת ניקיון כעבודה משפילה? מה עם 'כל עבודה מכבדת את בעליה?' או שאנחנו לא באמת מאמינים בזה?! שוב אנחנו מפילים את עצמנו לסוג של גזענות. איך שלא יהיה, נראה שיש עוד הרבה מה לשאול ולברר לגבי העונש הזה לפני שרצים להסיק מסקנות. 
חנוכה בפתח. חג האורים. הזמן הזה קורא לנו לשפוך קצת אור על החיים. לשאול עוד שאלה במקום לתת תשובה. לברר במקום לקבוע. לחשוב רגע עם עצמנו. להמתין לפני שמגיבים. להתייעץ. 'באנו חושך לגרש' הוא לראות בכל אדם את האלוהי. ויש בנו את הכוח הזה. להאיר.  

הטור מוקדש לחיה ולמוגס אסנקאו שמעבר להיותם חברי אמת, הם גם מורי דרך והשראה.

לטורים קודמים

הכותבת שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר