ביטחון וסמכות הורית: למה הילדים מקשיבים ולמה לא?

בכל בית יש דברים שהילדים עושים מבלי שנבקש, מהסיבה הפשוטה שאין לנו מקום של ספק לגבי סמכותנו לדרוש אותם, ויש דברים שלא יעשו גם אם נתחנן כי אנחנו לא בטוחים בבקשה שלנו, הילדים מרגישים את זה ולא משתפים פעולה, או נכון יותר משתפים פעולה עם חוסר הביטחון שלנו

חדשות כיפה שרון רחל פלג 05/12/19 10:47 ז בכסלו התשפ

ביטחון וסמכות הורית: למה הילדים מקשיבים ולמה לא?
צילום: shutterstock

למה בדיוק הכוונה בשיתוף פעולה? כך נשאלתי בעקבות הטור הקודם ולכך נייחד את הטור הזה.
בעצם, בכל בית שיתוף פעולה הוא משהו אחר, ולכן אין תשובה אחת לשאלה "מהו שיתוף פעולה?" 
השאלה שבעצם צריכה להישאל היא - מהו אצלנו שיתוף פעולה? מה מבחינתנו יחשב שיתוף פעולה של הילדים? מבלי להיכנס עכשיו למה קורה בשטח ומה לא, נעצור רגע ונחשוב איך היינו רוצים לראות את הילדים שלנו מתנהלים בבית? מה אנחנו מצפים מהם? מה מתאים בבית שלנו ומה לא? רשימה עוזרת לנו קודם כל לתת את הדעת על הדברים, להתייחס בכובד ראש וגם להעביר דברים אמורפיים לת'כלס.   
ניתן כמה דוגמות אבל כדאי להיצמד לעצמנו, להשקפת עולמנו, לציפיות שלנו ולילדים שלנו (גם בכל גיל אנחנו מצפים למשהו אחר) 
לשים את התיק במקום/ לחגור באוטו/ לפנות כלים לכיור/ לא לאכול בחדרים/ מחשב- כמה שמותר/ שיעורי בית/ עזרה בבית/ לא להתחצף/ לשתף/ להתקלח/ הכביסה לסל/ לצחצח שיניים/ לישון בזמן, במיטה שלך. עד הבוקר. 
במסגרת הרשימה שיצרנו לעצמנו יש דברים שהילדים עושים אותם באופן טבעי ויש דברים שהיינו רוצים שהילדים יעשו, אבל בפועל הם לא עושים. מיד ננסה להסביר למה זה כך אבל קודם נסתכל שוב על הרשימה, נהיה שלמים איתה ונשמור אותה לעצמנו להמשך. כמובן שאפשר לשנות בה כרצוננו ולהוסיף, ככל שהילדים גדלים והציפיות גדלות ו/או משתנות. כשאנחנו יודעים מהם הציפיות שלנו, מה מקובל עלינו ומה לא, יש בידינו את הבסיס.
 

צילום: shutterstock


נחזור לשאלה- איך זה שיש דברים שקורים ויש דברים שלא? למה יש דברים שהילדים עושים מבלי שאפילו שאמרנו להם ולעומת זאת יש דברים שאנחנו חוזרים ואומרים אלף פעם והם לא עושים?
פה נכנס, בעיקר, מרכיב הביטחון שלנו בסמכות שיש לנו כהורים. נסביר –
אם ניקח לדוגמה את החגירה באוטו - אצל רובנו אין מקום להתפשרות בעניין הזה. הילד מוכרח להיות חגור בנסיעה. נקודה. מכיוון שזה ברור לנו לגמרי, סגור ומוחלט ולא ניתן לערעור, כך זה בדיוק עובר אל הילד. ולכן, לרוב אין הרבה התעסקות סביב העניין הזה. כשהייתה לי התלבטות לגבי הישיבה של בתי הבכורה במושב ליד הנהג, כל פעם היא הייתה נכנסת לשבת לידי והייתי אומרת לה שאני מעדיפה שתשב מאחורה. בסוף קיבלתי החלטה שאני מקבלת את זה. כשהבן אחריה ביקש פעם לשבת מקדימה, מיד אמרתי בביטחון "לא. עדיין לא." מאז הוא לא שואל. 

לעומת זאת אם ניקח לדוגמה את שעת השינה – בבתים רבים הילדים הולכים לישון הרבה יותר מאוחר מהשעה שבה רוצים ההורים. שמעתי על מקרים בהם הילדים משכיבים את ההורים. למה זה כך? זה לא שאנחנו לא בטוחים בכך שהילדים צריכים לישון בזמן, אלא שמשהו בביטחון שלנו בסמכות לאכוף את זה, נפגם. הילדים מרגישים את זה ולא משתפים פעולה, או נכון יותר משתפים פעולה עם חוסר הביטחון שלנו.

צילום: shutterstock

 

אם היינו מתייחסים לשעת השינה כמו לחגירה באוטו, ממש באותו אופן- הילדים היו ישנים בשעה שקבענו. בכל בית יש את הדברים שהילדים עושים אותם מבלי שאפילו נבקש, מהסיבה הפשוטה שאין לנו מקום של ספק לגבי סמכותנו לדרוש אותם. אצל הורה אחד זה צחצוח שיניים ואצל הורה אחר דווקא שהילד ישן רק במיטה שלו. ולכן אם יש דברים שהיינו רוצים שהילדים יעשו והם לא עושים- כדאי לבדוק איפה הדברים האלה פוגשים אותנו. ברגע שלנו יהיה ברור ומובן מאליו אז גם הילדים ישתפו פעולה.

לטורים קודמים

הכותבת שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.