לא אשכח לעולם את הפרצוף המבויש שלו (ולא, לא בגלל הסטיגמות שהוא " ביישן ושקט" או "בן העדה"). הוא עמד מול כל הכיתה ושיתף במה שקרה לו כמה שנים קודם: הוא חזר אחרי מחלה לבית הספר ומיד נקרא למנהל: "אנחנו משעים אותך כי גנבת מחשב מחבר לכיתה ואצלנו לא גונבים". הוא יצא מחדר המנהל והלך הביתה.
"מה ענית להם?" שאלתי, "אמרת שזה לא אתה?", הוא הסתכל עליי ובמבט שלו ראיתי מין גיחוך שרואים רק אצל בעלי ניסיון: "אמרתי והם ידעו שזה לא אני - הייתי חולה בשבוע שזה קרה, אבל במה זה עזר לי? הם עדיין השעו אותי, כי הייתי האתיופי היחיד בכיתה". הוא התיישב וכולם שתקו.
קשה להיות מהגר. לא לדעת את השפה, לא להתמצא, לא להבין את הניואנסים, לא לדעת איך להסתדר. קשה יותר להגיע לעולם הפוך שלא מבין אותך ואת הערכים וההתנהלות שלך. קשה הרבה יותר להגיע ל "עולם לבן", עולם מודרני שרגיל למי שדומה לו, עם כללי התנהלות משלו ומתקשה לקבל שונים.
שמעתי מאז מיד ראשונה, מקרים נוראיים יותר: שוטר ששבר יד "סתם" "בטעות" כי הבחור המהמם, טוב הלב, התלמיד המבריק שלי היה אתיופי. תלמיד אחר שלי, שהיה ידוע כאדם ישר (אחד כזה שהיה מחזיר לי עודף כולל אגורות), פוטר מיידית ברגע שאבד מכשיר פלאפון לאחת המלצריות. אגב, לאחר דרישה בלתי מתפשרת שלו, התגלה שבמצלמות האבטחה ראו בפירוש שהפלאפון נפל והוא לא היה כלל באזור.
תלמידים מקסימים ואדיבים שלי, שיצאו עם חברים ונחסמו בכניסה לקניון, למועדון, לחנות, ואפילו סתם בספסל בגינה ללא סיבה. "דרשתם שיתנצלו? פרסמתם שיידעו?" שאלתי בתרעומת. תמיד הם הסתכלו עליי בחיוך קצת מיואש, "המורה, את חיה ביקום מקביל, את לא מבינה מה אנחנו עוברים סתם כי אנחנו בצבע אחר".
במהלך ההפגנות בארץ קיבלתי בווטסאפ: "ארגוני השמאל עומדים מאחורי ההפגנות" וכעסתי. במקום להתרכז בבעיה ובמציאת פתרון לאוכלוסיה שלמה שחיה בכאב ותסכול, במקום לתת מענה אחר- מנסים להכניס לזה גוון פוליטי ולהסיט את תשומת הלב מהכאב.
לדעתי, כל ארגון שעוזר להעלאת הבעיה ולקדם את פתרונה- צריך לעשות זאת: כולנו צריכים לזעוק על עוול ולסייע למי שזקוק לעזרה. נכון, הרבה אנשים וארגונים מאוד מנסים ומשתדלים. רבים מאיתנו שאוהבים ואכפת להם, יש גם התקדמות ועדיין...יש הרבה עבודה.
המטרה היא טובה: יצירת מקום מכיל לכולם, שוויון יחס והזדמנויות לכל אזרח במדינה, שיוויון ברגשות, שוויון ביחס המשטרה והאזרחים - הרגשה שלכולם יש בית ואין שוני על בסיס נתונים לא רלוונטיים (צבע, מגדר ועוד). אלימות היא לא הפתרון: אלימות נובעת מתסכול, מכאב ההרגשה שאין עם מי לדבר.
יש עם מי לדבר! נכון, לא כולם חוו את זה על בשרם. נכון, חלק חוו אפליה בצורה שונה. אבל כולנו רוצים פתרון שיעזור לנו להפוך את מדינת ישראל למקום מתאים לכולם. עד שלא נפגשתי בסיפורים אישיים של נערים ונערות שאהבתי וכיבדתי - לא ידעתי ולא הייתי ערה לבעיה.
יש עוד רבים כמוני - שפשוט " לא יודעים", או עסוקים בבעיות השגרה שלהם ופשוט לא מספיק מודעים וזו הסיבה שצריך להמשיך ולשתף, להיפגש, להכיר ולשנות. חייבים דחוף לשנות! אסור לתת להרגשת הקיפוח והאפליה להמשיך.
כולנו צריכים לצאת ולשנות. אבל כדי לשנות צריך לעודד ולעורר את הדומה, את החמלה, את המשותף, ויש המון משותף. זה הזמן לפעול יחד. בשביל התלמידים שלי, בשביל העדה האתיופית, אבל יותר מכל- בשביל כל השאר. כולנו אותו דבר ולכולנו מגיעות אותן זכויות ואותה הרגשה: ההרגשה ללכת בחופשיות ברחוב בלי להיות כבול על ידי סטיגמות, דעות קדומות וחשוכות.
זה האתגר של כולנו. בואו נשב להכיר ולדבר!
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים ומנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי", כתבת חינוך בעלון 471 , מורה ואמא לשבעה.