השבוע חזרתי יחד עם עוד אלפי מורים נוספים ללמד בפלטפורמת 'זום'.
לימדתי שיעור תנ"ך תוך כדי שאני מזכיר לבנות להשתיק מיקרופון, לפתוח ספרים, לפתוח את המצלמות וכמובן להשתתף...
אבל מה לעשות?! לגרום למישהו להיות שותף זו משימה קשה תמיד. בעולם הוירטואלי היא קשה פי כמה.
כאשר הסתיים השיעור, הבן שלי ביקש לתקן את הפנצ'ר באופניים שלו. בדרך כלל אני לוקח למתקן אופניים שיחליף את הפנימית תמורת 10-20 שקלים, אך הפעם אנחנו בסגר. לכן הבאנו גיגית של מים. משאבה. דבק מדבקות והתחלנו לתקן...
עבדנו יחד כמעט שעה. פעם אחת כי לא שמתי נכון את המדבקה שסותמת את החור, אך במיוחד מכיוון שלמדנו יחד איך לתקן: להוציא את האויר, לחבר את הצינור של המשאבה, לחפש את החור ולחכות שהדבק יתייבש. בסוף אפילו אזרתי אומץ להודות בפני בני הקטן שעשיתי שטות ושמתי את המדבקה ליד החור ולא מעליו..
איזה שותפות נעימה היתה לי ולבני בזמן שתיקנו יחד את הפנצ'ר, לעומת זאת- משיעור הזום שלפניו זכורות לי במיוחד שתי הערות עיקריות: "אפשר לסגור את המצלמה?". "המורה, השיעור כבר הסתיים".
אני יודע שאפשר לקבוע כללים: חייבים מצלמה. חייבים להשתתף. לתת מטלות ועוד, אבל הגיע הזמן להודות: הלימוד דרך המסך יכול לעתים להזיק, יותר מאשר להועיל!
נכון, התקדמנו ולמדנו כמה פסוקים מאוד מעניינים בתנ"ך במהלך השיעור ואני לא מזלזל בכך, אבל האדישות והפאסיביות בזמן שנמצאים מול המסך מזיקים פי כמה.
אלי ויזל לימד אותנו במשפט קצר כמה הרסנית היא האדישות: "היפוכה של אהבה היא לא שנאה- היא אדישות".
בכל פעם שאני שומע עוד פתרון איך להתייעל ב'זום' אני מרגיש כמו אוטו ששוקע בביצה ואומרים לנהג ללחוץ יותר ויותר על דוושת הגז. להתחפר יותר.
אין ספק. הזום יכול להיות כלי לימוד מצוין. אני מעביר סדנאות הורים בזום וזה ממש מדהים. אפשר לחבר את התוכן לאנשים שונים בקצות תבל. אך כל זה קורה מסיבה אחת – ההורים רוצים להיות שם, להפעיל את המצלמות, ללמוד, להשתתף ולהתקדם. לעתים הסדנא לא מסתיימת בזמן, אבל ההורים שמחים להישאר ולא שואלים מתי השיעור יסתיים...
אכן, יש גם ילדים שלומדים בהצלחה בעזרת הזום, בפרט בגילאי בית הספר היסודי. אבל השאלה היא נזק מול תועלת.
הזום לא עונה כראוי על הצורך החברתי ולא מספק את הקשר האישי. דברים שכל כך חיוניים מעבר ללמידה.
נכון, לעתים כשהילד בבית הוא משתעמם, אך גם מכך לא צריך לפחד.
בזמן שהילד משתעמם, הוא 'מחפש את עצמו' ויוצא מהאדישות. אני שמח לראות ילדים שהשעמום גרם להם להתחיל לנגן, לצייר ולדבר עם חברים. הייתי מוכן למכור את רוב ציוני הבגרות שלי רק כדי לדעת לנגן או לצייר... היום קשה לי יותר להשלים את הכישרונות שלא מימשתי.
אלוקים שלח לנו מגפה. אני מאמין באמונה שלמה שזה לא קרה בטעות. שנה שלמה של פסק זמן היא דבר שקורה פעם בכמה דורות אם בכלל.
המגפה נועדה לאפשר לנו לעשות שינוי אמיתי בהחלט. שינוי מחשבתי, תודעתי, תרבותי, כלל עולמי.
אך לפני השינויים הגדולים אנו יכולים להתחיל בשינוי הפשוט שלנו – זום IN – להתחיל להתבונן פנימה. בנפש שלנו ובנפש של הילדים המתוקים שלנו.
יש לנו כעת זמן איכות עם הילדים, ובנוסף- יש לנו את הזמן להעניק לעצמנו טיפול לנפש שלנו.
לשקם את ההורות שלנו, שעד לפני כמה חודשים מיהרה להוציא את הילדים ל'מסגרות' בבוקר ולאסוף אותם אחרי יום מפרך בערב.
רגע לפני שנחזור למרתון, ננצל את זמן האיכות שלנו עם עצמנו ועם הילדים. נצא מה'קורונה' עם חוסן פנימי שילווה אותנו להמשך.
ננצל את השנה לזום אין ולא 'נבזבז' אותה בזום של המחשב. אותו נשאיר בחוץ.
יובל לוינגר מייסד תוכנית חינוך פשוט ומעביר סדנאות הורים