שאלה: שמעתי בשיעור, שמצות חינוך הילדים מוטלת על האב, ולא על האם. האין האמהות מסוגלות לחנך את בניהן ובנותיהן לתורה ולמצוות?! האם רק האב יכול!? למעשה, בחלק ניכר מהמשפחות, נופל עיקרו של נטל חינוך הילדים על האם, החל מהחינוך לדרך ארץ (סדר וניקיון, משמעת ואחריות) וכלה בהכנת שיעורי בית במקצועות הקודש. למה להתעלם מהעובדות, ועוד להגדיר שהאב לבדו מקיים את מצוות חינוך הילדים?
תשובה: מצות לימוד תורה (ללמד תורה את הבנים) מוטלת רק על האב. על כך אין חולק. רבים מן הראשונים סוברים שגם מצוות חינוך מוטלת על האב, ולא על האם. מהי מצות חינוך? זוהי מצווה דרבנן - תקנת חכמים - לחנך את הקטנים לפני גיל שלוש עשרה לקיום מצוות. אמנם, יש מן הראשונים שסוברים שהאם שותפה בחיוב לחנך את הבנים והבנות למצוות.
האם התעלמו חכמינו מחלקן המרכזי של האימהות בחינוך הילדים? לא. מאמרי חז"ל רבים מציינים בהתפעלות את תפקידה החינוכי של האם. לדוגמה: הגמרא (יבמות סג א) מספרת שרבי חייא פינק את אשתו למרות שהיא היתה "מצערת" אותו (= מציקה לו). כאשר נשאל רבי חייא על יחסו האוהד כלפיה, הוא השיב שהוא מבטא בזאת את הוקרתו כלפיה על השקעתה בחינוך ילדיהם - "דיינוּ שמגדלות (= נשותינו את) בנינו". במקום אחר (סוטה כא א) אומרים חז"ל שלמרות שנשים אינן מצוּות בלימוד תורה, הן משיגות "זכוּת תורה" משום שהן "מקריין ומתניין בנייהו", "שטורחות על בניהן להביאם לבית הספר לקרוא משנה ולשנות משנה" (פירוש רש"י). חז"ל היו מודעים לעובדה הפשוטה שהנשים "מגדלות" את הילדים ודואגות לחינוכם במוסדות החינוך.
כיצד נוצר מצב זה, שהאימהות הן אשר "מגדלות" את הילדים, דואגות שהם ילכו לבית הספר ומלוות את התפתחותם החינוכית? היכן "נעלמו" האבות, האם הם מזניחים את ילדיהם? חס וחלילה! הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה, ברכות פ"ב אות סה) מסביר שהנשים הן יותר מוצלחות בתחום זה. מהו סוד הצלחתן? השיב הרב קוק ש"אהבת הבנים (= לאימותיהם) מסייעת (= לחינוכם), כיון שכבר נִמנו בעליהן וגמרו (= והחליטו) ליתן את הנער לבית הספר". דרכן החינוכית של האימהות מבוסס על אהבה: הן אוהבות את הילדים שלהן, והילדים אוהבים אותה. סוד הצלחתן הוא חינוך בדרך של אהבה, מכוחה ובעזרתה. כמובן, החינוך הוא שילוב של השפעותיהם של שני ההורים: האב "נמנה וגמר", הוא שותף בכיר לקביעת המדיניות החינוכית, הוא מעניק לה גושפנקא מחייבת, אבל האם היא זו אשר מוציאה אותה לפועל, בעזרת האהבה. לא דרכה של האם כדרכו של האב.
האדמו"ר מחב"ד, הרב מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל עמד על יסודות אלו. "החינוך והנהגת הבנים והבנות, בפועל ממש, תלויים במידה רבה ועיקרית בהדרכת האם, עקרת הבית, וממילא נעשה עיקר החינוך על ידה... ולא עוד אלא שיש יתרון בחינוך של הנשים (על החינוך של הגברים), כיון שמצד טבען, פעילותן החינוכית של הנשים היא בלשון רכה, מתוך רגש של קירוב, אהבה וחיבה. ורואים במוחש - בפרט בדורות האחרונים - שדוקא בדרך של קירוב ואהבה גדולה יש יותר הצלחה בחינוך" (שערי הלכה ומנהג, יו"ד, עמ' קלב).
הגרמ"מ שניאורסון מדגיש שייחודה וחשיבותה של ההשפעה החינוכית של האם הם לא רק בעניני דרך ארץ או קיום מצוות אלא גם בלימוד התורה של הבנים. "אקרויי בנייהו" אינו רק הבאת הילדים לבית הספר אלא "נכללים בזה כל האופנים של עידוד, חיזוק וזירוז, שיוסיפו (הילדים) בלימוד התורה. ובכלל זה, על ידי ההתעניינות והשתתפות של הנשים בתלמודם של בניהם, כאשר הילדים שבים לביתם... שואלת אותם אִמם ומבקשת מהם שיחזרו ויעברו יחד איתה על מה שלמדו. נוסף לתועלת שבחזרת הלימוד כשלעצמו, הרי הלימוד עם האם בדרכה המיוחדת, ביתר חום ורגש לבבי מאשר האב - שנוטה ללמוד עם בניו בדרך של "בחינה" - מוסיף חיוּת והתלהבות יתירה בלימודם של הילדים, כפי שנראה במוחש (= במציאות)".
הראי"ה קוק (שם) מציין הבדל נוסף בין ההשפעה החינוכית של האם להשפעה של האב. אצל האם, ההשפעה החינוכית היא טבעית. היא נובעת מטבען הישר. גם על עיקרון זה עמד הגרמ"מ שניאורסון, ובכך יישב מדוע מצוות חינוך הבנים והבנות הוטלה על האב ולא על האם. וזו לשונו (שם, עמ' ריז): "הפלא הגדול, שבפועל רואים שעיקר החינוך מסור ומוטל על האם, ואף על פי כן מצוות חינוך (למצוות)... היא על האב?! ויש לומר שאחד הביאורים בזה, שאדרבה מכיון שהחינוך (של האם) הוא דבר מוכרח על פי טבע האדם, ממילא פשוט שהחינוך יהיה כזה שכשיגדל יקיים (הילד) תורה ומצוות". הוי אומר, אין האם זקוקה לציווי מיוחד שידרבן אותה לחנך את ילדיה לתורה ולמצוות ויקבע את מסגרת פעילותה החינוכית. זה מיותר. האם היא מחנכת טבעית, בדרך של אהבה. האב זקוק לדרבון, למסגרת, להנחיות, לגדרים הלכתיים. זוהי מצוות חינוך שהוטלה על האב.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.