בזמן האחרון אני מגלה רנסנס של התעניינות באורך החופשה של מורים. מילים על גבי מילים נכתבות ומתחלפות על כמה זה צודק או לא צודק, מזיק למשק או מועיל לכלכלה, טוב ליהודים או רע ליהודים. על עובדה אחת כנראה אי אפשר להתווכח: למורים יש חופש. ארוך. או כמו שאמר לי פעם מורה, "יש שני יתרונות בלהיות מורה: יולי ואוגוסט". הוא כמובן טעה. יש בערך מיליון יתרונות בלהיות מורה, אבל זה נכון שהחופש הגדול הוא תופעת לוואי חביבה במיוחד. (כמובן שהחופש הוא לא באמת חופש, יש השתלמויות ומחויבויות וכן הלאה, אבל עדיין)
עוד בסידרה:
אבל, לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל חופש גדול יש שבוע אחרון בו גם המורים צריכים להתרגל לרעיון שנגמר החופש - החופש מהבחינה הבלתי פוסקת של עיניים ונפשות צעירות וסקרניות. החופש מזכוכית המגדלת של התלמידות שלא מפספסות שום פרט. הימים הללו, של טרום שנת הלימודים, הם ימים של יישור קו: מאדם בוגר ועצמאי למחנך, משהו שבכל זאת יש בו איזו ארומה ממלכתית. החל מיום שלישי אני אשאיר בבית את כפכפי ההוויאנס, את האסמסים בלי סימני הפיסוק, את הציניות. ייצוגיות - לא רק חיצונית, אלא בעיקר אישיותית - תופסת שוב נפח חשוב בסדר היום שלי.
הימים האלה הם גם יישור קו נפשי - כמו שחיין אולימפי שלוקח נשימה עמוקה לפני שהוא קופץ, יודע שהוא הולך לשחות, לשחות ולשחות. מנסה להסתכל אל האופק שלי ורואה את נקודות הציון הצפויות לי בחודשים הקרובים: הקושי של תחילת שנה, הריחוף של אחרי החגים, העיניים הטרוטות של חודש ארגון, ההפתחות האיטית אחת לקראת השניה, שיחות אישיות, שיחות עם ההורים, צלילה לשגרה של מפגש יומיומי שיש בו תקווה למשהו שיוכל לרגש או לטלטל או לגעת. בהן, וגם בי.
אמנם זו לא השנה הראשונה שלי בהוראה, אבל גם השנה אני הולכת לעמוד מול שלושים ומשהו פנים חדשות ולהזמין אותן לייצר יחד מרחב שיש בו רוך וקבלה ואהבה ואפשרות לחלום ולגדול. אני הולכת לחזור הביתה ולגלות שקירות ביתי מכילים פתאום הרבה יותר אנשים; שהעבודה לעולם לא נגמרת, שהלב אף פעם לא נח.
אני אוהבת את התביעה הזו. אני נרגשת לקראתה וגם מפחדת ממנה, יודעת שהיא דורשת ממני להוציא מעצמי גם את הכוח שאין לי כוח להוציא. להיפתח גם כשאני לא רוצה, לפתוח גם כשאין לי סבלנות, ליצור קשר שחורג מגבולות המקום והזמן שבו מתרחשת הלמידה.
השנה אני גם רוצה להתמקצע: לבנות תכנית שנתית נורמלית, לעבוד איתה, לעקוב בצורה שיטתית אחרי ההתקדמות של הכיתה, לגוון במערכי שיעור, לעלות רמה ככל שעוברים החודשים. אני מוצאת את עצמי בתחלופות מיילים עם רכזי מקצוע, בטלפונים עם המורה המקבילה ובמחשבות אינסוף על איך, למען ה', הופכים את הסיפור הזה לבאמת מתוק מזהב ומפז רב.
ואת כל זה, אגב, אני עושה בטישרט מדרשה והוויאנס.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>