פתיחה לחודש טבת

ויהי בשנת התשעית למולכו. בחודש העשירי
בעשור לחודש בא נבוכדנצר מלך בבל,
הוא וכל חילו, על ירושלים ויחן עליה
ויבנו עליה דיק סביב ותבא העיר במצור..
ותבקע העיר
(מלאכים ב, כ"ה)

התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם עיקר בתענית, כי דיה צרה שהייתה בשעתה- אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כשמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלה נשוב להטיב.
אמרו חכמים "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו". לפי שיש בכוחו של כל דור ודור לעורר עליו רמחי שמים ולגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. ובמה? בתשובה שלמה ובתיקון עוונות ראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו חס וחלילה אנחנו גרמנו את החורבן.
אפילו חרב בית המקדש וישראל שרויין בגלות ונחלותנו שממה ביד זרים, חס ושלום לא ספר כריתות נתן ה' לעמו, לא גלות עולם גזר עליהם ולא חרבן נצח חרץ למקדשיו, אלא השיבה בארץ ובנין בית המקדש, הם נינתו להיות קיימים לעולם, ואילו הגלות והחורבן והצער- ארעי ולעשה בלבד הם, ויכולים בכל שעה של רחמים להפך לשמחה וששון.
(ספר התודעה)