אז זהו. היום הילדים שלכם חוזרים לבית הספר, והשגרה המבורכת חוזרת לבית. מהיום, שוב המורים הם אלו שיבלו עם ילדיכם את שעות הבוקר, ולמען האמת, לפעמים, הם יהיו אתם יותר שעות ביממה מאשר אתם.
תחילת שנת הלימודים היא לא רק סוף החופש הגדול אלא גם הזדמנות להזכיר לנו, ההורים, את חשיבות עבודתם של המורים. הראשון בספטמבר הוא לא רק ראש השנה של התלמידים, אלא גם של המורים שלהם.
פעמים רבות אנחנו אוהבים לקטר עליהם, לזלזל בהם ולבקר אותם, להגיד עליהם שהם לא מספיק מקצועיים, שהם לא מספיק מתאמצים ושיש להם יותר מידי חופש. אנחנו מצקצקים בכל פעם שהם מעבירים לילדינו מסר חינוכי שלא תואם בדיוק, אבל בדיוק, את השקפת עולמנו. לפעמים הם יותר מידי דתיים בשבילנו, ולפעמים פחות מידי. פעם אחת הם קשוחים מידי לטעמנו, ופעם אחרת רכים מידי. כשהם מעירים לילדים שלנו, אנחנו נוטים בדרך כלל להתגונן ולגונן, ויותר מידי פעמים אנחנו מאשימים אותם ומצדיקים את ילדינו לפני שבכלל טרחנו לברר את העובדות.
אבל הדבר הכי בעייתי במערכת יחסינו עם המורים, הוא שאנחנו לא מספיק יודעים לפרגן להם ולהעריך את העבודה שלהם. אנחנו שוכחים להעריך את יכולת העמידה היומית שלהם במשך שעות מול כיתה מלאה בשלושים זאטוטים או בשלושים נערים מתבגרים. אנחנו ממעיטים בערך השעות הרבות שהם מקדישים מידי ערב בביתם להכנת שיעורים, לבדיקת מבחנים ולשיחות אתנו, ההורים. אנחנו לא מספיק מעריכים את המאמצים ואת המסירות שלהם למקצוע, ובאופן כללי אנחנו מקמצים במילים טובות על ההשקעה שלהם בחינוך ילדינו.
בשנים האחרונות מדברים פה קצת יותר על שכרם הנמוך של המורים ועל תנאי עבודתם, אבל עדיין, גם עם 'עוז לתמורה', 'אופק חדש' או איזה הסכם שלא יהיה, עבודת ההוראה תמשיך להיות עבודה סיזיפית וקשה עם שכר לא גבוה שלא מספיק הולם את תנאיה. אנחנו ההורים, אמנם לא משרד החינוך ולא משרד האוצר, אבל אנחנו כן יכולים לומר מידי פעם איזו מילה טובה או שניים. סליחה, שתיים, ותודה למורה ללשון.....
המאמר המלא יתפרסם בעיתון מקור ראשון