כשריקנות הופכת לאידיאל

משה רט חושב שבני הנוער הדתיים המתכננים נשף סיום בסגנון חילוני, פשוט הגיעו לתחתית החבית, ממנה אפשר רק לעלות: "ממתי אלכוהול ובחורות הן אידיאל?"

חדשות כיפה משה רט 11/06/12 09:55 כא בסיון התשעב

כשריקנות הופכת לאידיאל
bandita -cc-by-sa, צילום: bandita -cc-by-sa

מיטב הנוער שלנו, כך נראה, החליט לחגוג את סיום לימודיו התיכוניים בסגנון שלהגדרתו הוא "כמו אצל החילוניים". אני לא יודע מי צריך להתבייש בכך יותר: הנוער, המחנכים שלו, או החילוניים. הנוער - על כך שאלו הן השאיפות שלו; המחנכים - על כך שלא הצליחו להחדיר בנוער שאיפות נעלות יותר; או החילוניים - על כך שהמודל לחיקוי שהנוער הדתי רואה בהם הוא נהנתנות, מתירנות מינית, אלכוהול וסמים.

לכאורה, זה תמוה; ישנם הרי חילוניים רבים בעלי ערכים ואידיאליים, שמעשיהם ופעולותיהם למען עם ישראל ראויים לשמש כמודל לחיקוי ולהערצה - בתחומי הביטחון, ההתיישבות, העזרה לזולת ועוד. ועם זאת, אף צעיר דתי לא מדבר על "בואו ניישב את הארץ, כמו החילוניים", "בואו נתגייס ליחידות מובחרות, כמו החילוניים", או "בואו נתנדב לפעילות של חסד, כמו החילוניים". הסיבה לכך ברורה - בשביל להיות אידיאליסט, בכל תחום שהוא, לא צריך ללכת אל החילוניים.

כל האידיאלים הללו, שבעבר אפיינו את הציונות החילונית, הם כבר מזמן נחלתו של הציבור הדתי, הרבה יותר מאשר של צאצאיהם של מייבשי הביצות המיתולוגיים. יש אמנם הרבה דברים טובים ויפים בציבור החילוני - אבל כולם נמצאים כבר, במידה זו או אחרת, גם אצל הדתיים. מה שנשאר, אם כן, הוא רק "בואו נדפוק ת'ראש בלי חשבון, נשתה ונרקוד בלי מחיצות, כמו אצל החילוניים!"

בעבר, צעירים עזבו את הדת כדי להחליף אותה בהשכלה אקדמית, חלוציות, או אידיאולוגיה סוציאליסטית כלשהי, אותן לא יכלו למצוא בעולם הדתי. העולם החילוני הציג מערכת ערכים אלטרנטיבית, שמשכה אליה צעירים משכילים עם להט בנשמה. כיום, לעומת זאת, אין לחילוניות שום אידיאל ייחודי משל עצמה להציע לדתיים, פרט לבליינות והפקרות.

אם אני הייתי חילוני, הייתי נעלב - ואז עושה חשבון נפש: זה כל מה שיש לי, כציבור, להציע כדי למשוך את הצעירים מהצד השני של הגדר? בחורות, אלכוהול וסמים? האם אין זו תעודת עניות לציבור החילוני דווקא - שאלו הן האסוציאציות שמעלות המלים "נוער חילוני"? שהדבר היחיד שיש לו ואין לדתיים, זה מועדוני לילה? משל לאשה, שכל מי שנמשך אליה מודה, שהדבר היחיד שהוא מוצא בה הוא יופייה החיצוני, ולא אישיותה, חכמתה, מידותיה וכדו'. לא מעליב?

לצורך המחשה, במסגרת תוכנית ההידברות בין דתיים לחילוניים, שהשתתפתי בה בבר-אילן במשך שנתיים (שלא תגידו שאני לא מכיר חילוניים!), התקיימו פעילויות שמטרתן להפגיש את חברי הקבוצה החילוניים עם עולמם של הדתיים והחרדים - ביקורים בישיבות, במוסדות חסד, מפגש עם רבנים וכדו'. כשנשאלה השאלה, מדוע לא עושים מפגשים דומים עם עולמם של החילוניים - השיבו המארגנים, שבעבר אכן ניסו למצוא משהו כזה, ולקחו את המשתתפים למקומות ציוניים כמו מוזיאון הפלמ"ח וכדו'; אלא שאז התברר, שדווקא הדתיים מרגישים יותר קשורים למקומות אלו, מאשר המשתתפים החילוניים... אז מה נשאר כדי לייצג את עולמו של החילוני? לקחת את הקבוצה לפאב? למסיבת ריקודים? בלית ברירה, נאלצו המארגנים לוותר על הרעיון, ולהישאר ביחסים א-סימטריים בין שני הצדדים. כנראה שהמשל הישן, על העגלה המלאה והעגלה הריקה, נכון יותר ממה שרבים מוכנים להודות.

מה שנותר לנו לעשות, הוא לפנות אל הנוער שלנו בלב כואב, ולבקש מהם: תסתכלו בעצמכם במראה. זה מי שאתם?! זה מה שאתם רוצים להיות?! "כמו חילוניים" - כשה"ערכים" שאתם מאמצים מהם הם ריקניים, יצריים, נטולי תוכן לפי כל סולם ומדד אפשרי?! עיזבו לרגע את התורה, ההלכה ואת ה"שיגעונות" של הרבנים; יש מערכת ערכים כלשהי - אנושית, הומניסטית, חילונית, תקראו לה איך שתרצו - שלפיה אלכוהול ובחורות הן אידיאל שראוי לשאוף אליו?! אל תהיו דוסים; סתם בני אדם טובים וערכיים, עם גבולות וצניעות בסיסיים, אתם לא רוצים להיות? ומה השלב הבא - אולי גם אורגיות בחוף בוגרשוב, "כמו אצל החילוניים"? אם כבר חילוניים, חסרים אנשי מופת חילוניים שאפשר ללמוד מהם, שאתם צריכים לחקות דווקא את הצדדים השליליים שבהם?

כשריקנות לשמה הופכת להיות האידיאל היחידי; כשתאוות ויצרים חוגגים בריש גלי, מבלי לנסות אפילו להסוות את עצמם כמשהו אידיאליסטי יותר - זה סימן שהגענו לתחתית החבית. בואו נקווה, שמכאן אפשר רק לעלות.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן.
הבלוג האישי של משה רט

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן