שעת הפסקה רגועה יחסית, יושבת עם צוות מורי תנ"ך ומדסקסים על דוד מול שאול, ופתאום הכל קרה מהר:
מורה-חברה נכנסת ומודיעה שהיתה דקירה ברעננה. מורה אחר נכנס ומודיעה גם הוא שהיה משהו ברעננה, וישר כל הפלאפונים נשלפים ומישהי נוספת זורקת - "רגע, היה משהו בירושלים?! פיגוע באוטובוס?!"
כולנו נזרקים באחת לתמונות הנוראיות של ימי האינתיפאדה השניה, כשהדיווחים מירושלים ממשיכים לזרום. בין לבין מישהו מרגיע ש"היה משהו בחולון אבל מסתבר שזה פלילי" - צוחקים לרגע שזה זמן מצויין לחיסול חשבונות.
צלצול.
עוד בסידרה:
הולכת לכיוון הכיתה ורואה שהיא כמרקחה: בנות יוצאות ונכנסות, פלאפונים נשלפים, שיחות ערות וצעקות. אני שומעת שברי שיחות מפה ומפה ונכנסת לכיתה, מבקשת מכולן לשבת.
"המורה, מה קורה במדינה עכשיו?" שואלת מישהי, ואחרת מתפרצת - "תקשיבו, כולנו נמות."
אני מודה שבנקודה הזו תמיד יש לי את "פוביית התסריט הגרוע" שהיא בת דודה של "עין הרע", כלומר פחד מכך שאני אגיד מילות הרגעה אבל בדיוק באותו יום יקרה משהו טראגי, וכולם ידברו על איך שזה קרה בדיוק אחרי שהמורה הרגיעה ואמרה שיהיה בסדר... וחוץ מזה הרי לשקר אי אפשר - אנשים שנדקרים ברחובות זה לא בסדר, ואיך אני יכולה בכלל להרגיע?
במצב של כאוס אנשים מחפשים ודאות. הבנתי שגם "כולנו נמות" זו איזושהי ודאות, והייתי צריכה להציב אלטרנטיבה.
"אל תדאגו, לא כולנו נמות. עברנו דברים קשים יותר וגם את זה נעבור בעזרת השם".
חושבת על עצמי כשהייתי בגילן, בתקופה שבה יום בלי פיגוע תופת היה לא פחות מנס. שנות הנעורים שלי היו מלאות תמונות הזוועה המוכרות, אוטובוסים שמתפוצצים מתחת לבית וביקור חברים שישבו שבעה על יקיריהם. ועל אף כל זאת, השנים הללו לא מוזכרות כטראומטיות. אולי זו היתה חוסר מודעות, אולי כי המעגל הצמוד אלי נותר ללא פגע, אך בעיקר כי המרכיבים האחרים של גיל ההתגברות היו חזקים יותר. היה להט אידיאולוגי והיו תסכול, כאב ופחד, אבל החיים היו חיים במלוא עוצמתם.
להיות "מבוגר אחראי" זה פשוט מפחיד יותר. האחריות מולידה דאגה והדאגה מכרסמת ומטריפה. הרבה עבודת השתלטות על הדמיון, הרבה סילוק של מחשבות רעות. ובעיקר - ניסיון להיות עוגן ומשענת של ודאות שלא כולנו נמות, ושנעבור את זה. גם כשרק בא לי לשקשק מתחת לשמיכה.
הכיתה מדברת, משתפת. מנסה לתת להן כלים לנתב את עצמן בתוך ים הטירוף שמסביב. מסבה את תשומת ליבן להשחתה שבצפיה בסרטונים מלאי דמים, לכך שצפיה בתכנים "מפחידים" משרתת את הלוחמה בפסיכולוגית של אויבינו. מדברות על דרכים להישאר אופטימיות ועם תחושה כלשהי של שליטה במצב: להתנדב, להפגין, להכין עוגות לכוחות הביטחון, לשתף סרטוני הסברה ברשתות החברתיות. להיזהר. לברור את התחושות והמחשבות: לא ליפול לאלימות של אין אונים ("כל ערבי שרואים צריך לפוצץ אותו מכות"), לא ליפול לפרנויה, לעשות מעשים של חיזוק אמונה.
ובלי מסר הפעם, יוצאת מהכיתה ופשוט מתפללת שמעבר לכל הדיבורים וניסיונות ההרגעה, שרק נעבור כולנו את הסאגה הזאת בשלום.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>