היה לי פעם מורה למתמטיקה, שכשהיה מוחק את הלוח היה אומר, "כן יאבדו כל אויביך ה'!", כשכל הכיתה מסתירה את הגיחוכים. לימים, באחת ההצגות של פורים, חיקינו אותו בדחילו ורחימו. הוא, מצדו, היה משועשע להפליא ואמר, "מה? אני באמת אומר את זה?"
כי זה נשמע אולי מוזר לבאים מבחוץ, אבל הוראה זו אומנות, והמורה הוא אמן.
כמו הפסנתרן שקצת מתנדנד על הכסא ומנגן בעיניים עצומות; כמו הצייר שמתלכלך מבלי משים ומפזם בהיסח הדעת; כמו הסופר שנושך את עט-הנוצה שלו ומתופף ביד שמאל על השולחן... בקיצור, גם למורים יש מניירות קטנות כאלה, של אומנות ההוראה, שהם בדרך כלל לא מודעים אליהם. רק אם לתלמידים שלהם יש מספיק אומץ, הסוד יתגלה בסביבות אדר.
אולם, כלל ברזל הוא שלכל הנ"ל יש יוצא מן הכלל אחד: השיעור שבו המנהלת באה לצפות בך.
או-אז הופך המורה מאמן מסור בעל הרגלים משעשעים לאלוף הארץ במודעות עצמית; הוא רואה את עצמו דרך זכוכית המגדלת שהוא מדמיין בידי המנהלת ושואל את עצמו ללא הרף -אולי החולצה שלי לא מספיק מכובדת? אולי אני משתף את התלמידים יותר מדי? אולי לא מספיק? אולי אני ממצמץ יותר מדי?
עוד בסידרה:
בקיצור, כמו שאתם בטח מבינים, המנהלת באה השבוע לצפות בשיעור שלי. לכאורה פשוט, לא? הרי סה"כ אני מורה טובה, התלמידות איתי, השיעורים שלי מובנים... אני לא צריכה להכין תצוגת תכלית של כל כישורי ההוראה שלי אלא רק ללמד כרגיל, נכון?
ובכן, איך לומר בפשטות? לא.
כי כשבוחנים אותנו אנחנו משקשקים, ופתאום רואים בעצמינו אלף ואחד פגמים וחסרונות שאף פעם לא שמנו לב אליהם (ובינינו, לא בטוח שהם באמת שם). ממורה בטוחה ומוצלחת הפכתי בעיני עצמי למורה קשוחה מדי, נוקשה מדי, שלא נותנת לתלמידות שלי במה להביע את עצמן וכשכן - אז תמיד בחלק הלא נכון של השיעור. כשרצתי בחומר, חשבתי, "בטח הבנות לא איתי"; כשהתעכבתי על משהו, חשבתי, "בטח הקצב איטי מדי"; כשנתתי למספר בנות להביע עמדה, חשבתי, "בטח המנהלת חושבת שאני לא מצליחה לנהל את הכיתה ולרסן את הדיון"; וכשלא נתתי, חשבתי, "בטח היא חושבת שאני לא קשובה לבנות ולא הופכת את החומר לרלוונטי".
כל תנועת יד הרגישה פתאום מגושמת, כל כתיבה על הלוח מטופשת, כל שאלת הכוונה כפספוס גמור של מטרת השיעור. סיימתי את השיעור בתחושת כישלון מוחלט ובמחשבות על העבודה שאני הולכת למצוא אחרי הפרישה התבוסתנית מההוראה.
עם התחושה הזו, השתרכתי אחרי המנהלת לחדר שלה.
"שיעור מצויין", היא חייכה. "רשמתי פה כמה נקודות ששמתי לב אליהן. ראיתי למשל שגם אם את לא מוכנה לענות לכל השאלות, את מתייחסת בכבוד למי שרוצה לשאול; ראיתי שאת משתדלת להתייחס בדברייך גם לרעיונות שהן הביאו; וגם... הנה, כתוב לי פה שנתת דוגמה יפה על עליה לארץ וראו על הכיתה שהם מזדהות עם הרעיון. מקסים. שמחתי לראות אותך בפעולה."
את מכתב ההתפטרות בשלושה עותקים דחיתי למועד מאוחר יותר, ובמקום זה עשיתי משהו אחר - צחקתי בקול באמצע המסדרון. כמה אנחנו מצחיקים לפעמים, כמה מהר אנחנו שופטים את עצמינו, וכמה מהר אנחנו בטוחים שאחרים מחפשים בנו את הרע ולא את הטוב. ואיזה תענוג לגלות שלפעמים החששות האלה פשוט נמוגים...
כן יאבדו כל אויביך ה'!
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>