ראש האולפנה קרא לי אליו לחדר וביקש לדון בנושא חשוב.
הרכזת החברתית הנערצת נאלצה לעזוב עקב מעבר דירה פתאומי, ונמצאה מחליפה שתוכל לקחת את התפקיד רק בעוד חודשיים. האם אני מוכנה? "מדובר בשליש משרה סך-הכל", הוא מסכם, "וזה לא אמור להעיק עלייך".
הזכרתי לו שמדובר בחודש אדר, ושאין רכזת חברתית על פני הגלובוס שמשתלטת אפילו על חצי ממה שזה כולל בשעות של שליש משרה.
"נו, בסדר", הוא עונה מיד. "אבל, איך אומרים? לכל פורים יש פסח. עכשיו את מקבלת משכורת נמוכה אבל בפסח לא תעבדי אז זה יתקזז".
לא הבנתי, הוא באמת אמר את זה הרגע?
שתקתי, אבל כנראה שמשהו מהמחשבות ניכר בי, כי היא נעמד והציע שאחשוב על זה.
עוד בסידרה:
אז כמחווה לראש האולפנה, הנה כמה מחשבות:
זה כבר מזמן לא באופנה לסמפת מורים על המשכורת הנמוכה שלהם; מורים הם הרי תפרנים, הם עובדים הכי מעט במשק, יש להם חופשות לא הגיוניות וגם השכר, עם כל הכבוד, הוא בסדר גמור. ובכלל, מערכת החינוך נראית כל-כך גרוע שלא ברור מה המורים עושים כשהם כן עובדים. נכון? הציבור כבר מזמן לא עומד לימין המורים. להיפך - עצומות עפות ברשת נגד הוספת יום חופשה בערב פורים, ועיתונאים ותיקים כותבים שמורים הם מזמן לא יותר מבייביסיטר במחיר מופקע.
אולי בהזדמנות אחרת אתייחס לדברים ביתר כובד ראש, אבל בינתיים הייתי רוצה לבקש מראש האולפנה דבר אחד: אם יש לך קושי עם הדרך שבה מחושב שכר המורים שלך, תגיש תלונה מסודרת למי שצריך, או שלא תהיה מנהל. אל תיגע לי במשכורת, ואל תעשה חישובים של איש עסקים ממולח על הגב של התלוש שלי, שלא מגיע ל-4,000 ₪ בחודש. את הגרושים שלך תחסוך במקום אחר.
הניסיון לתת מספר שעות לא ריאלי על עבודה שהיא מסביב לשעון הוא מעשה שפל. והניסיון "לבוא חשבון" על החופשה שלי בזמן שאתה לוקח כמובן מאליו את אינסוף השעות שאני מקדישה על חשבון זמני הפרטי הוא עיוות מוסרי.
הבעיה היא שאת כל זה לא יכולתי לומר לראש האולפנה, כי להיות מפוטרת לפני פסח זה גרוע.
אז באותו ערב הרמתי טלפון לחברה טובה, מחנכת באולפנה אחרת. שיתפתי אותה בסיפור ושאלתי איך זה אצלה.
"אצלנו המערכת גמישה וממש באה לקראת, אבל עדיין יש פינות לא סגורות. במערכת שלי נגיד אין חפיפה מדוייקת בין מספר השעות שאני עובדת לבין היקף המשרה שלי, כך שיוצא ששעה אחת בשבוע אני מלמדת בלי שמשלמים לי".
קראתם נכון. אולפנה גדולה, מוכרת, מאות תלמידות - ומורה שמשלמים לה באופן קבוע על שעה אחת פחות. "את מבינה שזה לא בסדר?" שאלתי בזעזוע.
"כן, אבל בגלל שהמערכת בדרך כלל ממש משתדלת להתחשב בצרכים של כל מורה, אני זורמת".
ניתקתי המומה, בלי שמץ של מושג איך אני פותחת את השיחה עם ראש האולפנה ביום למחרת.
למזלי לא הייתי צריכה להסתבך יותר מדי, כי הוא פתח.
"תראי, חשבתי על זה", הוא אמר והתרווח בכסא, "ואני מבין ששליש משרה לא מספק אותך, ושהיית רוצה... אה... להרגיש שמתגמלים אותך, מה שנקרא, ביד רחבה. אז תגידי מה חשבת, כמה חשבת. איך אומרים? בואי נדון בגועל נפש".
"הרב", אמרתי לו, מחזיקה חזק את הכסא. "המשכורת שלי היא לא גועל נפש; זו העבודה שלי, הפרנסה שלי. כשאני נותנת פה שעות זה אומר שאני לא יכולה לעבוד בשום דבר אחר. אתה ואני יודעים את תנאי המשכורת, ויודעים שהיא לא בשמיים. אז למה להגיע לדיון הזה בכלל? פרנסה זה גועל נפש?!"
הרב נדרך. "חס ושלום, חס ושלום... שלא יישמע ש... תראי, אני מבין שכנראה זה לא מתאים לך כרגע, שאת לא פנויה... אה... תראי, אולי נסתדר, נמצא משהו, עד שהרכזת החדשה תגיע. חס ושלום, שלא ישתמע..."
אז רכזת-חברתית-מחליפה אני כבר לא אהיה, אבל הבוקר כשראיתי את ראש האולפנה במסדרון חייכתי קלושות ומיהרתי הלאה. מטריד אותי שככה המעסיק שלי מתייחס אלי, ומטריד עוד יותר כשמדובר באישיות תורנית שאין לה בעיה לנצל במסווה של "לכל פורים יש פסח". מי שמאמין בעבודה שלי אמור לדאוג שהיא לא תהיה בהתנדבות, ואולי אפילו יחשוב ששם שמיים מתקדש בעצם העובדה שבני ישראל מוכנים לשלם למורים שלהם.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>