המורה למה לא קראת את ההודעה שלי?

"היום קבוצת וואטסאפ של המורה עם התלמידים זה מאסט ולא מדובר בעוד פינוק. יש לכך הרבה יתרונות כמו גם הרבה חסרונות", אומרת ל'כיפה' אורית וייצמן המשמשת כמחנכת וכמורה מקצועית בתיכון בפתח תקווה. מכשירי הסמרטפון כמו גם תכנת הוואטסאפ הפכו בשנים האחרונות לשכיחים ביותר. על פי הדו"ח השנתי של שימושי הסלולר בישראל, בעריכת ד"ר חננאל רוזנברג, 75% מהנוער בגילאי תיכון משתמש במכשירי סמרטפון.

הרשת החברתית וואטסאפ התבססה כבר ב-2014 כאפליקציה הסלולרית הפופולרית ביותר בישראל: כ-80% מהישראלים משתמשים באפליקציה זו, ו- 70% מהמשתמשים אומרים כי אפליקציית הווטסאפ היא האחרונה שעליה היו מוותרים, זאת בהשוואה ל-54% מהסקר המקביל ב-2013.

הזמינות של הוואטסאפ, והעובדה כי הוא לא דורש מהמורים לוותר על הפרטיות שלהם (בניגוד לפייסבוק לדוגמא) הפכו אותו לכלי שמורים רבים עושים בו שימוש בבית הספר. "אני מפעילה שתי קבוצות", מספרת וייצמן, "האחת כמורה מחנכת, שזו הקבוצה היותר בעייתית כי הם מרשים לעצמם להתלונן וכדומה ולא פעם אני נאלצת להעיף תלמידים ל-24 שעות מהקבוצה, אבל עיקר הקבוצה היא להודיע הודעות לתלמידים". מנגד היא מוסיפה, כי הקבוצה השנייה שלה כמורה מקצועית היא שקטה לחלוטין והתלמידים רק מקבלים את ההודעות מבלי לענות, מלבד לפני בחינות הבגרות אז הופכת הקבוצה לקבוצת סיוע לבחינה כשהמורה והתלמידים מסייעים האחד לשני להתכונן למבחנים.

אתגר גבולות השיח
גם ד"ר חננאל רוזנברג, שחקר את השימוש באפליקציה בין כותלי מערכת החינוך, רואה בווטאסאפ כלי חשוב המאפשר מרחב פתוח ומאפשר התנסחות נוחה יותר בין התלמידים למורה. "האתגר שהוואטסאפ מעלה זה שתי שאלות של גבולות. האחד הוא גבולות השיח, כל שיח מרוחק גורם להורדת עכבות. רבים לא יאמרו דברים מסוימים מול דמות המורה הפיזית אך באמצעות הוואטסאפ הדברים יותר בוטים. האתגר השני הוא המיידיות והזמינות שיוצרת טשטוש גם אצל התלמידים ובמיוחד אצל המורה בין המרחב המקצועי לבין המרחב הפרטי".

זאת נוחות טכנולוגית שמאפשרת למורים לתרום(צילום: shutterstock)

רוזנברג מציין, כי אפשר לראות שהרבה מורים מגדירים ביחד עם התלמידים גם כללי שיח וגם כללים של תקשורת כדי למנוע בעיות של גבולות השיח וטשטוש המרחב של המורה. "אסור "לחפור", הקבוצה אמורה להיות להודעות בלבד ולא לדיונים. אסור להתלונן על מורה אחר או על תלמיד אחר וכמובן שאין להעליב מישהו אחר. "אני יודעת שיש להם קבוצה נוספת בלעדיי ושם אני בטוחה שהדברים שונים. יש הרבה שאינם נמצאים בקבוצה הזו מרצונם וזה מלמד על כך שהיא לא בהכרח נעימה לכולם", אומרת וייצמן.

וייצמן מתמודדת גם עם נושא המרחב הפרטי שלה, "אסור לתלמידים לפנות אליי מחוץ לשעות שהוגדרו מראש. אני אינני מגיבה אחרי השעה 9. בהתחלה הם ניסו ושלחו הודעות גם ב-2 בלילה אך הם הבינו בסופו של דבר את הכללים".

"ראוי להבחין בין הפן החינוכי לפן הפרקטי" אומר ל'כיפה' יונה גודמן המנהל החינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. "בפן החינוכי, בתי ספר, כולל אלו היסודיים, צריכים ללמד כיצד להתנהל בעולם הווירטואלי בצורה מכבדת ומכובדת. האיסור של "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיך" אינו תחוּם רק בגבולות מפגשים פיזיים, והסכנה של פגיעה בזולת קיימת אף ביתר שאת במרחב המקוון. בד בבד, בצד הפרקטי, יש כלי טכני שנקרא ווטסאפ, וניתן מתוך שיקול דעת להיעזר בו כפי שניתן להיעזר בכל כלי אחר".

"המורה לא צנזור ראשי"

גודמן מוסיף כי בשימוש בוואטסאפ נדרשת רגישות: "אם חלק מההורים לא רכשו לילדם טלפון חכם, לא ייתכן שהמורה יתנהל מול קבוצה בעת שחלק מהתלמידים אינם שותפים בה. במצב זה, עליו לשלוח מסרוני טקסט, לפחות לאותם תלמידים שאין להם גישה לווטסאפ".

"כשאתה מדבר עם מורים הם מספרים לך שאחת המוטיבציות להפעיל קבוצות וואטסאפ, הוא החיבור שלהם להווי של התלמידים ולנושאים שמעניינים אותם ואת יחסי הכוח שביניהם", מסביר רוזנברג ומוסיף, "אני מכיר בעצמי מהכיתות שאני מלמד שהזמן שיש לך בבית ספר מעבר ללימודים הוא נורא מצומצם וכאן יש מרחב שלם חברתי בין אישי בו ניתן ללמוד על התלמידים ולכן זה לעתים גורם למורים שלא להתערב גם אם יש הפרות בכללים כדי לא להפוך לשוטר הרע והקבוצה תהפוך ללא רלוונטית".

גם גודמן מתייחס לבעייתיות הזו ואומר כי "אחת הבעיות בחברות של מורה בקבוצה כיתתית היא היותו חשוף לכל הפטפטת שלהם. מצד אחד, אין הוא רוצה להעיר ולהגיב לכל אמירה שאיננה נראית בעיניו כמתאימה וכראויה. המחנך אינו 'צנזור ראשי', ועליו לדעת גם מתי לא להתערב. מצד שני, אם יתעלם מהדברים הכתובים שאינם נאותים, הדבר עשוי להצטייר כהסכמה. לכן, בכיתות רבות יש שתי קבוצות ווטסאפ - קבוצה פנימית של התלמידים בלבד, וקבוצה נוספת שנועדה להתקשרות לפי הצורך בשיתוף המורה. בעיניי, זהו פתרון נכון נוכח הנתונים", מציע גודמן.

גודמן מתייחס גם לנושא האם בית הספר אמור להתערב במריבות של הילדים ברשת החברתית ואומר כי בית ספר צריך להיות "בית חינוך" וסוג של משפחה. "כשם שבמשפחה ההורה יתערב אם יראה מריבה קשה בין ילדיו, כך בבית ספר אנו מלווים באופן עדין את חיי החברה של התלמידים. אם נשמע שיש במגרש תלמיד שמחרימים אותו או שעולבים בו, חובתנו להתערב בצורה חינוכית נבונה. כך בדיוק עלינו לעשות גם כשמדובר במגרש הוירטואלי. תפקידנו החינוכי לא השתנה. על כן, אם נדע על חרם או על הצקות בעולם הווירטואלי, עלינו לגלות ערנות ואף מעורבות. כמובן, אף כאן עדיפה הכוונה מראש מאשר כיבוי שריפות בדיעבד".

אפשר לפחד עד מחר

גודמן מתייחס גם לסוגיה האם ראוי שהמורה ינהל שיחות פרטיות עם תלמידים בוואטסאפ וטוען כי עקרונות החינוך אינם משתנים. "כשם שמורה יכול לקיים שיחה אישית עם תלמיד בכיתה או במשרד, בכפוף לכללים מסוימים, כך הוא יכול לקיימה בכתב, בכפוף לאותם כללים. להפך, במובנים רבים, עדיפה השיחה הכתובה", אומר גודמן ומציין, כי "צריך לזכור שווטסאפ אינו מאפשר הקשבה ושיחה פנים אל פנים, ולכן צריך לדעת אילו דברים כדאי להשאיר לשיחות בעל פה".

בסיכומו של דבר נראה כי כולם מתיישרים עם הטכנולוגיה על חסרונותיה ובעיקר יתרונותיה, "זאת נוחות טכנולוגית שמאפשרת לי לתרום יותר לילדים, כך לדוגמא, אני חוסכת את הזמן ויכולה לסייע ליותר תלמידים לפני מבחן מבלי להכביד על עצמי יותר מידי", אומרת וייצמן.

"סוף דבר, העולם הווירטואלי וכליו המתחדשים מצריכים ערנות ושיקול דעת, כדי לדעת כיצד להיעזר בהם בצורה נבונה באופן שיקדם את עשייתנו החינוכית ולא, חלילה, יחלישה" אומר יונה גודמן, וד"ר רוזנברג מוסיף, "אפשר לפחד עד מחר או לקחת את המתנה הזו להגדיל ראש ולהוציא ממנה את המיטב".