אפשר ממש להרגיש אותו נמתח, את הקו הזה. קו פרשת המים.
חשבתי עליו בנסיעה הבוקר, ארבעים דקות של התאפסות לפני הכניסה לקלחת המתוקה והמשוגעת של הכיתה: שזהו, עברנו אותו; אני אוהבת אותן. כבר נוצרה בכיתה דינאמיקה פנימית שלא מצריכה איזו התאמצות מתמדת, שדברים עלו על איזה מסלול והם מצליחים פשוט לקרות. ולהפתיע.
אין לי מושג מתי זה קרה. זוכרת את עצמי משננת בלב אינספור פעמים את משפטו הקצר והקולע של הרב דסלר - "לאשר יתן יאהב"; כשאתה נותן למישהו, בסוף אתה אוהב אותו. אז נתתי. נתתי שעות, נתתי כוחות, נתתי מקום.
השתדלתי להגיע לכל אירוע כיתתי, לכל חזרה לקראת פורים, לקחת חלק ולא רק לצפות מן הצד.
השתדלתי לדבר עם כולן, לוודא שאני יודעת איפה הן עומדות מבחינה אישית, מה חשוב להן.
שלחתי הודעה למי שלא הגיעה, התקשרתי למי שנראתה עצובה, דיברתי ארוכות עם מי שהתפרצה.
דאגתי (באמת דאגתי) שגם בשעות ובלילות שהן עושות באולפנה הן אוכלות טוב וישנות טוב ומחוממות היטב, ושיש להן איך להגיע הביתה.
השקעתי בשיעורים מעניינים, הכנתי מבחנים ברמה גבוהה והחזרתי אותם מלאים בהערות בכתב ידי. דרשתי מהן נוכחות והשתתפות ועירנות בכל דבר שעסקנו בו.
מצאתי את עצמי חושבת עליהן ומוטרדת מהן והוגה בהן הרבה אחרי שהלכתי הביתה.
לא עשיתי את זה לא כי תמיד היה לי אכפת; עשיתי את זה כי רציתי שיהיה לי אכפת, וכנראה שזו הדרך היחידה.
השתדלתי גם להיראות בפניהן במלוא דמות אדם: להיות כנה, להודות בטעות, לספר שאני לא מרגישה טוב, לצחוק כשמישהי מספרת בדיחה מוצלחת, לשאול איפה ההיא קנתה את השמלה. לענות בפתיחות על מגוון השאלות שנוגעות בחיי הפרטיים, ברגשותיי, בהשקפת עולמי.
וכך, לאט לאט, נראו ניצנים קטנים: סימנים קטנים שהתחילו להורות לי שזה כבר לא מאמץ ארוך ומתמשך מצדי אלא שמשהו בהן נענה ומגיב בחיים משלו: טלפון ממישהי שרוצה להתייעץ, פניה משתיים שהתקשו בשיעור מסויים, מעגל ספונטני שהמשיך אל תוך ההפסקה את השיעור שהיה, פתיחות מצדן שתופסת אותי קצת מופתעת ומרגשת אותי מאוד. הבנתי שלא רק שהן חשובות לי, אלא שגם הדמות שלי הלכה וקיבלה משמעות בעולם שלהן. לא אצל כולן, לא באופן שווה, אבל עדיין.
"המורה", שאלה מישהי יום אחד, "את תגיעי הערב? כי כשאת מגיע זה ממש עושה הבדל". כמה היה לי קל לנפנף בתוכי את המשפט הזה, להגיד לעצמי שזו מישהי מאוד ספציפית ושהיא לא מייצגת ושאולי זה בעצם לא טוב שמרגישים בחסרוני כי זה אומר שהכיתה לא עצמאית, וכולי וכולי... אבל אז הבנתי שיותר משקשה לי לקבל את המחמאה (שניתנה באגביות גמורה, מה שעוד יותר משמח) - קשה לי לקבל את המשמעות שלה: נוצר פה קשר, ויש היקשרות משני הצדדים. בהיקשרות כזו יש תביעה, יש מחוייבות, יש עומק שכבר אי אפשר לברוח ממנו - וזה מעורר יראה ומופלא באותה נשימה.
יש בינינו אהבה, סיכמתי לעצמי רגע לפני שנכנסתי לכיתה. יש קשיים, יש מורכבויות, יש ותמיד יהיו רגעים קשים וימים מתישים ותחושות רעות, זה נכון. אבל יש בחדר הזה אהבה, וזה חדר שכדאי להיכנס אליו.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>