האחריות לא נגמרת עם הצלצול

סטודנטים להוראה? מורים? חשוב שתדעו כי שיחה תמימה עם תלמיד עשויה לפתוח צוהר לעולם רגשי מורכב וסבוך, ופעמים אפילו להציל חיים.

חדשות כיפה מורה צעירה 07/10/15 20:29 כד בתשרי התשעו

האחריות לא נגמרת עם הצלצול

"בקיצור המורה, את שומעת? אמא שלי התקשרה באמצע הדייט, בגלל האשפוז של אחותי והכל, אז התנצלתי ועניתי. אחרי זה הוא חפר לי במשך עשרים דקות על זה שאם אני באמת רצינית בקשר איתו אז זה אומר שצריך קצת לשחרר את הקשר עם המשפחה, שלא צריך לדבר עם אמא כל שניה פנויה, שאחותי היא כבר לא מרכז חיי. הייתי כל-כך בשוק אבל הוא באמת היה חמוד..."

אני ממשיכה להקשיב לרחלי (שם בדוי כמובן) שסיימה את הלימודים באולפנה לפני לא מעט שנים אבל למרות זאת, נשארנו בקשר קרוב. לפני חודשיים היא פגשה בחור חייכן וחמוד ומאז היא מעדכנת אותי בהתפתחות הקשר ביניהן. ואני, משתדלת לא לשפוט מהר מדי, אך ככל שהזמן עובר אני מתחילה להרגיש שמשהו לא נשמע לי טוב.

עוד בסידרה:

"גם דיברתי איתו על מה שאמרנו אז, שהוא כל הזמן מוציא לי את הרוח מהמפרשים. הוא אמר לי שהוא הכי אוהב אותי בעולם ושהכל לטובתי. שאני צריכה לרדת עד הסוף בשביל שאני אוכל לפרוח ושאני עוד אדע לראות שבעצם הוא מעביר אותי תהליך".

בא לי להקיא.

רחלי היא לא סתם אחת. היא יפה, חכמה, מוכשרת, חברותית ואוהבת את החיים. היא איבדה את אביה בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות ומאז היא מחפשת דמות גברית שתחליף את מקומו של אביה.

לסיפור הזה יש המשך חיובי: אחרי שיחה ארוכה ונוקבת רחלי נפרדה מהחבר המפוקפק. חמושה בתובנות ובביטחון עצמי היא יצאה לדרך חדשה. אמנם זה גבה ממנה לילה של בכי, אבל בבוקר קיבלתי הודעה שהיא מרגישה שהיא נולדה מחדש.

רחלי אומנם הסתדרה, אבל הסיפור הותיר אותי קצת אילמת, ובעיקר חושבת כמה הבנות שלנו פגיעות לפעמים, כמה אחריות יש לנו כמורים, ואיזה זכות היתה לי שהקשר שלי איתה - איפשר לי לעזור לה בנקודת זמן קריטית.

אני חושבת על זו שישבה איתי לשיחה אישית שבוע שעבר, מספרת ומספרת כמה הכל בסדר, כשהגוף והעיניים שלה אומרות משהו אחר לגמרי. חושבת על זו שגם בימי החמסין שהיה הגיעה עם סוודר ארוך שרוולים וסגור עד הצוואר. על זו שלא מצליחה להישיר מבט לאף אחת בכיתה.

אין לי יומרה, או יכולת, "להיות שם" בשביל כולן ולהוות עבורן את הכתובת לבעיות העמוקות של החיים. אבל זה לא פוטר אותנו המורים מהחובה להיות קשובים ודרוכים, מהצורך לזהות מצוקה, לשמוע קושי, להכיר כאב. ואז - לאט, בעדינות, בטאקט - לפתוח דלת, לשלוח הזמנה, להתפלל שמתישהו תיווצר השיחה שאולי תהיה פתח למזור.

זהו לא תפקידם הבלעדי של מחנכים, יועצים או מדריכים, אלא של כל מי שבא במגע עם תלמידים. בתחילת השנה השתתפתי בישיבה של ראשי תכניות שונות המתקיימות באולפנה, שכולן אמורות לתת לבנות מענה רגשי-ורוחני. אחת המשתתפות הביעה חשש שנמצא את עצמינו דורכים זה לזה על אותה המשבצת כל הזמן. לשמע החשש הזה אמרה אחת המחנכות הוותיקות: מותר שיהיו לנו כמה דמויות משמעותיות בחיים, לא צריך לשמור את המשבצת הזאת לאדם אחד. גם לי יש מישהי שאני מדברת איתה ביומיום, מישהי שאני מדברת איתה פעם בכמה שבועות ומישהי שאני מדברת איתה בערך פעם בשנה - אבל כולן משמעותיות לי וכל אחת מהן יודעת לתת לי מענה בתחום אחר בנפש. הסוד הוא פשוט שנהיה כולנו, כל אחד בדרכו, אנשים משמעותיים.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן