"יש השתלמות מקצועית", הודיעה לי רכזת המקצוע. "תרשמי תאריך. לצערי את היחידה מהצוות שלנו שהולכת כי שתי המורות האחרות עסוקות באותו יום. אה, ותהיי קשובה למה שאומרים שם, אבל אל תקחי קשה."
נו טוב.
אז כיתתי רגליי לעיר הגדולה לעוד השתלמות מקצועית של משרד החינוך. נכנסתי (לבד) לאולם מלא אנשים עם כוסות נייר ובורקסים, ופתאום, משום מקום, יד תופסת לי חזק בכתף ומובילה אותי למקום ישיבה בפאתי האולם. בסקרנות משועשעת גיליתי שזו אמא של חברה, שלמרות האחיזה החזקה קיבלה אותי בחיוך רחב.
"עכשיו תקשיבי", היא אמרה. "השתלמות זה ככה: את צריכה לעשות 'כן' עם הראש מדי פעם, ובשאר הזמן להעסיק את עצמך כדי לא למות משיעמום. ותלכי ברגע שאת יכולה".
"דווקא הגעתי באווירה חיובית...." ניסיתי. היא חייכה. "לכן אני פה, לעזור לך להתפכח".
עוד בסידרה:
בקיצור, מסתבר שבבגרות הקודמת היתה שאלה עם מושג שלא נלמד מהספר וספק אם בכלל קיים בתחום. כל המורים חיכו בקוצר רוח למפמ"ר שיבוא וייתן מענה למאות השאלות שזרמו מאז הבגרות על האפשרות לתת פקטור, וגם כדי שידבר על השינויים הצפויים בעקבות התכנית החדשה של משרד החינוך. חמש דקות לפני תחילת ההשתלמות עלתה מישהי מטעם על הבמה וכתבה באותיות גדולות: המפמ"ר לא יכול להגיע היום, הוא מתנצל.
אני אחסוך מכם את הסערה שקמה. רק אגיד שאת ההשתלמות ניהלו בסופו של דבר שתי נשים שכפופות למפמ"ר, "מדריכות אזור" נראה לי שקוראים לזה, והיה נראה ששתיהן שמו להן למטרה להשקיט את הרוחות תוך שימוש בשילוב של כוחנות ומתק שפתיים.
אחת המורות ביקשה להתייחס לבגרות ואמרה שהיא סקרה את כל הספרות בנושא ואכן המושג שהופיע בבגרות - לא קיים. המענה שקיבלה לא איחר לבוא: "אם המפמ"ר אישר את הבגרות, כנראה שהבחינה עומדת בדרישות. עוד שאלות?"
("משרד החינוך לא אוהב אותה", לחשה לי האמא של החברה והצביעה על המורה השואלת. "היא הגישה מועמדות להיות מפמ"רית ודחקו אותה הצידה, אבל כולם יודעים שהיא מעולה".)
עוד מורה קם. "אני עשרים שנה במערכת", הוא פתח, "וכל מי שיש לו קצת ניסיון רואה שהפרויקט החדש שאנחנו נדרשים לעשות עם התלמידים דורש עוד שלוש או ארבע שעות שבועיות. אבל אף אחד לא נותן לנו את השעות האלה במערכת וגם לא משלם עליהן. אני גם רוצה להוסיף -"
"סליחה", קטעה אותו מדריכת האזור. "אתה רוצה לקבל תשובות או שרק באת להתלונן?! הפרוייקט החדש מאושר על ידי משרד החינוך ואם יש בעיה ספציפית בבית הספר שלך תוכל לשלוח לי מייל."
תוך התעלמות מהלחשושים ההולכים והגוברים בקהל זה המשיך עוד קצת, עד ההפסקה.
בהפסקה ניגשתי להציג את עצמי בפני המדריכה כמורה חדשה באזור.
"כן חמודה, מה את צריכה?"
אני לא חמודה, חשבתי בלב. אני מורה שעובדת איתך.
אמרתי לה שסיימתי ללמד את החומר של השנה הזו, ושאני רוצה להתחיל עם הבנות את החומר של השנה הבאה - רק שאין שום אינדיקציה לגבי תכנית הלימודים, למרות שאנחנו כבר אחרי פסח.
"עד הראשון בספטמבר יהיו ספרים", היא ניסתה להרגיע אותי.
אוקי, ועד אז?
"תשמעי, אם המפמ"ר אמר שיהיה מוכן עד תחילת השנה אז את צריכה לסמוך עליו שהספר יצא מספיק זמן מראש כדי שתוכלי ללמוד אותו. צריך קצת יותר אמון במערכת, בטח בתור מורה חדשה."
וכך בעצם גיליתי שיהודי נדרש לא רק לאמונה בלתי מסוייגת בבורא עולם, אלא גם לאמונה תמימה במפמ"ר - בלי מקום לשאלות או להרהורי כפירה. הרגשתי ששמעתי מספיק משבחו של המפמ"ר ליום אחד אז לקחתי את התיק ויצאתי, קורצת למורה שישבה לידי.
מיותר לציין שלא שלחתי מייל למדריכה האזורית וגם לא המשכתי לחכות בכיליון עיניים למוצא פיו של המפמ"ר שליט"א. המשכתי בשלי, קצת בהלם מהמפגש המוזר והבלתי נעים הזה עם אלו שאני כפופה להם, מקצועית לפחות. קצת המומה מרמת הזלזול וחוסר הרצינות שליוו את האירוע. בטח יש שלט איפשהו במסדרונות משרד החינוך שעליו כתוב באותיות גדולות: המפמ"ר נתן, המפמ"ר לקח, יהי שם המפמ"ר מבורך.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>