לכיתה שלי היתה מחנכת אגדית במשך שנתיים, אישה מקסימה שכל הזמן מנסה להרגיע אותי בטלפון שהלוואי וחצי מהאגדות שהן מספרות עליה היו נכונות. נקרא לה רחלי, טוב?
"המורה רחלי היתה מתקשרת לכל ההורים פעם בחודש!"
"המורה רחלי היתה מביאה לנו עוגה כל יום שישי!"
"המורה רחלי דאגה שנארגן ארוחה כיתתית כל כמה שבועות!"
"המורה רחלי היתה מלמדת ברמה גבוהה ובקצב מהיר!"
"המורה רחלי בראה אבן שהיא לא יכולה להרים!"
סתם, את האחרון המצאתי, אבל הבנתם.
זה דבר ידוע, שתלמידים מנסים להעמיד מערכת ציפיות בפני מורה חדשה ולספר לה כמה זו שהיא החליפה היתה מושלמת (כמובן, אחרי שעם הקודמת הן עשו בדיוק אותו דבר...). לא התרגשתי מזה.
מה שכן, הרגשתי שהרבה מה"ציפיה" לא נוגעת לקשר אישי, לאיכות ההוראה או לאווירה בכיתה - למשל - אלא לדברים טכניים כמו להביא עוגה או לארגן ארוחה. אמנם הרבה יותר קל לאפות עוגה מאשר ליצור קשר אישי משמעותי עם 32 בנות, אבל משהו בי הרגיש שזה לא בסדר, שיש פה משהו שאני לא רוצה להיות חלק ממנו.
עוד בסידרה:
לא מזמן נחתה אצלי חברה שמתמודדת עם סיפור דומה בכיתה שהיא מחנכת - וכיוון שמדובר בכיתה ד', הסיפור שלה הוא בגרסה הרבה פחות בוגרת. היא אמרה לי בלי להסס, "אני לא מוכנה לקנות אותם בכסף או בבמבה. בשמחה אכין להם עוגה אם אני מרגישה שהם הרוויחו את זה ביושר - התנהגו יפה אחד לשני, יצרו קשר, תרמו לאווירה - אבל אני לא מוכנה לנסות להיענות לדרישות שלהם כדי שהם יתנו לי אישור שאני מורה ברמה".
אני חושבת שפה נפל לי האסימון. אנחנו כמורים באים בתנועה גדולה של נתינה: רוצים לתת, להעניק, לפתוח, לעשות ולהשפיע. המון תנועות שמתחילות בנו ומתגלגלות החוצה. ונראה שדווקא הרבה מהסיפור הוא הפוך - אנחנו לא רוצים להפוך את התלמידים שלנו לחבורה פסיבית שרק מרעיפים עליה כל היום, אלא לחבורה יוזמת של אנשים שלומדים שמה שהם יעשו - זה מה שיהיה.
מאז, אני עובדת בכיתה על כינון יחסים של נתינה וקבלה. יש בכיתה המון הקשבה, אמפתיה ומוכנות לקבל ולהכיל - אבל אין מתנות חינם, ולא רק במובן החומרי. הן נדרשות לא רק לקבל את מה שבאתי לתת ולהגיד יפה תודה אחר כך, אלא גם להיות בעמדה של נותנות ביחס למה שקורה בכיתה: בשיעורי חינוך, בפעילויות החברתיות, בלימוד בחברותות בשיעורים - הן עושות ומחליטות ומשפיעות. מדי פעם אני נותנת לדיון להתגלגל, או לפעילות לצאת משליטה כי כמה בנות לא שיתפו פעולה, כדי שילמדו שאין מצב של "לא משנה מה יקרה המורה תתאמץ כדי שהכל יהיה בסדר". לא תתאמצו, לא תהיו חלק? אז לא יהיה לכן, וחבל. זה לפעמים קשה לראות מהצד, אבל לאט לאט השיטה התחילה לצבור הצלחות.
קודם כל, אחת הבנות פתחה במנטרה המוכרת, ש"אצל המורה רחלי..." - במקרה הזה, היתה ארוחת ראש חודש כל חודש. תפאדל, אמרתי לה. אני מאחורייך. הווטסאפ הכיתתי רחש וגעש ובוקר אחרי זה הופיעו בכיתה לחמניות, ממרחים, ירקות וכל טוב.
הבנות נדרשו להישאר על חשבון ההפסקה כדי לסדר אחרי פעילות שכבתית, וראיתי איך הרוב המוחלט כבר מתחיל להזדנב לכיוון הדלת. לא אמרתי מילה. "רגע", אמרה אחת הבנות. "אם נישאר כולנו אז זה באמת יקח חמש דקות ואז תהיה לנו הפסקה. אם לא נישאר אז סתם זה יהיה צעקות ומריבות, כמה בנות יעשו את כל העבודה ואז יכעסו על שאר הכיתה וחבל". לא כולן, אבל כמעט כולן עשו אחורה פנה, תקתקו את הניקיון ויצאו להפסקה.
שבוע שעבר, 17:00 בערב ואני קולטת בווטסאפ שחלק מהבנות באולפנה, נשארו מיוזמתן כדי לסיים את קישוט הכיתה. תהליך שהתחיל ב"המורה, למה את לא נותנת לנו עוד שעות כדי לסיים את זה? אצל המורה רחלי...", הסתיים בשעה 20:30 כשאחרונות המקשטות הלכו הביתה.
יום לאחר מכן, אחרי שכל הכיתה התפעלה מהקישוט היפיפה שיצא, הוצאתי מהארון את המצרכים ואפיתי עוגה. קצת כקוריוז כלפי עצמי אבל בעיקר כי הגיע להן. הן נורא שמחו בהפתעה הזו בבוקר, אחרי התפילה, ובלי להזכיר את רחלי לרגע אמרו בקצת מבוכה, "המורה, באמת לא היית חייבת...".
זה בשמחה, אמרתי להן. הרווחתן את זה ביושר.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>