בשבת האחרונה, כבר בשלב המרק, הרגשתי איך הראש שלי לאט צונח והמחשבה מתערפלת. השבוע הראשון מאחוריי, השני לפניי, ובתווך אני רואה ערימות של דפי נוכחות, מערכי שיעור, פתקי תזכורת ומיילים לא קרואים.
למדתי מזמן שלדעת לנחות זו אמנות - לא סתם מוחאים כפיים לטייס בסיום הטיסה. צריך כל-כך הרבה דיוק בשביל לגעת בקרקע מצד אחד, ולא להתרסק מצד שני. להחזיק בהגה חזק חזק אבל לנווט אותו בעדינות.
עוד בסידרה:
והנה אני מוצאת את עצמי, בלי הכנה מוקדמת, בעמדת הטייס. מתחילה שיעור שמגיע לבנות איכשהו מתוך ערפילי החופש, מזכירה להן לפתוח מחברת ולהקפיד על תלבושת וקוראת להן לשיחה אישית. והבנות? הן בתחושה של ורטיגו. לא בטוחות מה נפל עליהן, ומאיפה, ומה רוצים מהן בכלל. ויותר מזה, איך כל-כך הרבה השתנה מאז שנה שעברה - הכיתה, המארג החברתי, כל אחד מאתנו.
ביום השני ללימודים, עשרים דקות אל תוך תחילת השיעור ניסיתי קצת ללמד משהו. לא משהו מורכב מדי - מבוא כללי, מתודות נחמדות עם דיון כיתתי. אחת הבנות מהשורה הקדמית הפריעה והפריעה ללא הרף, גם כשאלו מסביבה ניסו להשתיק אותה. לאחר אזהרה ראשונה ושניה הוצאתי אותה החוצה והמשכתי בשיעור, כאשר האווירה ה"רצינית" שהשריתי פתאום חלחלה. כמובן שלאחר מכן קראתי אותה לשיחה.
"המורה, אני אגיד לך את האמת, בחיים לא הוציאו אותי מהשיעור. אני לא יודעת מה שמעת עלי מהמנהל אבל בבקשה אל תחשבי שאני כזאת כי אני ממש ממש לא". הסברתי לה שאני לא כועסת, שאלתי אם משהו בשיעור גרם לה לאבד ריכוז ונפרדנו בחיוך.
זה לא היה רגע גדול אמנם, אבל היומיומיות הקטנה הזו נתנה לי רגע של חיות. משהו בעשיה הרציפה, הנקודתית, שמציירת תמונה גדולה שהיא-היא מחיאות הכפיים בסוף הטיסה.
אבל יותר מזה, קיבלתי שיעור קטן בהתאקלמות של פתיחת שנה. חזרה לרצף ולשגרה היא גם חזרה של הבנות למפגש עם עצמן דרך יעדים, ציפיות ומטרות - של המערכת ושל עצמן. משהו בחופש משהה את המפגש הזה, כך שכשהן חוזרות הן גם קצת מופתעות: מה, אני כזו? ממתי?
גם אני, המורה הכיפית והרגועה, מוצאת שאחרי חודשיים גם אני מביאה איתי כל מיני הפתעות: איזושהי חדות שאני מנסה לעדן, איזושהי שמחה שאני מנסה להנכיח. ההפתעה הזאת מביאה איתה לפעמים תסכול ולפעמים אין אונים (איך זה קרה? למה נהייתי כזו?) אבל היא גם מראה לנו איך אנחנו משתנים ללא הרף ומזמנת מפגש מחודש.
אולי זה בעצם כל הסיפור של עולם החינוך: היכולת - וגם המוכנות - להאמין בשינוי, לברך עליו, לחבק אותו, ולהיות מוכנים להפגש מחדש.
מה אגיד. השבוע הראשון מאחוריי, השני לפניי, והאמת? אני כבר מחכה לו.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>