מי מפחד מחינוך ילדים?

כמנחת חוגי הורים אני נתקלת שוב ושוב בשאלה:" מתי תלמדי אותנו מה עושים כדי להפסיק את ההתנהגות הגרועה?" בעצם- מה שהורים רבים רוצים למצוא (ואפילו אני הייתי שמחה)- זה מעין "כפתור קסם" כזה שלוחצים עליו והוא פועל מידית ו"מתקן" את הילד או את ההתנהגות הלא רצויה (בעינינו) שלו.

אנחנו ,כהורים, פעמים רבות קובלים על כך שהדור הזה רוצה הכל אינסטנט- מיד. אם לא מקבלים פרס מיידי , תגמול או הצלחה- ישר הם "עושים קולות" של ייאוש או פשוט עוזבים ועוברים לדברים שנותנים להם מענה מיידי- פלאפון, משחקי מחשב ואוכל. אבל באמת- גם אנחנו קצת כאלה. אנחנו רוצים שבשעה אחת אצל מומחה, פסיכולוג או מנחה הורים- תינתן עצה שתשנה את הכל. אין לנו זמן להבנה עמוקה, ללמידת גישה או ל...חינוך.

מה זה בעצם "חינוך?"

חינוך- מגיע מהמילה לחנוך. שזה בעצם כמו "חנוכת בית"- מתי אנו חונכים את הבית? כשהוא גמור ומוכן לשימוש ומכאן- חינוך= שימוש.

לאחר שהילד מבין וקיבל את הבסיס של הערכים וכללי ההתנהגות שלימדו אותו משפחתו וסביבתו- הוא אמור לעבור לשלב התרגול – בו הוא משתמש במה שרכש עד "גיל ההתבגרות"- שבו הוא כבר חלק מעמו , על החובות והזכויות.  זו הסיבה אגב, שגיל החינוך ביהדות – הוא גיל 3. הרי כולנו מכירים את בני השלוש שלנו- הם כבר יודעים את חוקי הבית, מדקלמים מה מותר ומה אסור (לאחרים) ובעלי הבנה מדהימה , פקחית וברורה ולכן זה בדיוק הגיל להשתמש במה שלמדו ולתרגל זאת.

אם כך, חינוך זה תהליך שאורך (על פי החשבון היבש, בלי להיכנס לשינויים בימינו)  כעשר שנים . זה לא "פטנט" או "קסם".

הרי זה ברור לכולנו.

אם כן, למה בעצם אנחנו מחפשים תשובות מהירות?

אמנה שתי סיבות:

1. ההתנהגות הבעייתית מפריעה להתנהלות הבית שלנו ואנו רוצים למגר אותה ואם אפשר- אז עדיף אתמול.

2. אנחנו מפחדים!

כאנשים, כהורים, כחברה – אנחנו מפחדים שאם לא נפסיק את ההתנהגות הבעייתית ונגדע אותה בתחילתה (ולא משנה מה ההתנהגות- היא יכולה להיות קטנה מאוד) הבעיה תגדל ותגיע באופן מהיר לממדים מפלצתיים ואז כבר יהיה לנו קשה מאוד למגרה.

עם הסיבה הראשונה קל להתמודד- ניתן למצוא מענה מהיר או ספציפי , טיפ באתר כלשהו , ללמוד מניסיון של אחר או להיעזר באיש מקצוע באופן חד פעמי.

אך לסיבה השנייה שהיא :התמודדות עם בעיות כדי למגר את הפחד מהעתיד לבוא- דרוש מענה עמוק יותר.

הפחד מגיע משמועות, מראיית דוגמאות של נוער שסרח או מהתקשורת, העיתונות וכד'. אנו רואים ושומעים על אנשים שאנחנו לא רוצים שילדינו יגדלו להיות כמוהם ולעיתים אנו מקשרים התנהגות בעייתית כזו או אחרת בילדות לסיבה הגורמת לילד או נער  להיהפך למבוגר שלילי.

הפחדים שנוצרים אצלנו (לעיתים לא באופן מודע )– הם אלו שמניעים אותנו.

וחינוך- לא אמור להגיע ממקום של פחד!

למה אני מתכוונת כשאני כותבת שאנו מונעים מפחד? 

כשאנו עומדים מול נערה שמקצרת את חצאיתה -אנו כבר רואים איך היא מתדרדרת והופכת למושפעת מהסביבה ומגיעה לנפילה ולכן אנו מגיבים מתוך פחד ולא מתוך טיפול ספציפי. גם ילד בן 3 שמרביץ לחבר מעלה בנו חששות עמוקים לכך שיגדל להיות אדם אלים או לא מתפקד חברתית.  וגם אם אנו לא מרגישים אותם- הפחדים האלו לעיתים שולטים ומלחיצים אותנו. 

הדרך הטובה או הראויה לחינוך היא ממקום של אמון. כולנו רוצים לגדל ילד מתוך אמון בכוחותיו, מתוך הרגשה פנימית עמוקה שהוא יוכל להתמודד עם המשברים, שליבו טוב ומעשיו גם הם יהיו טובים בהתאם. אך בתוך סבך התקשורת והמודעות לבעיות- קשה ליצור את הבסיס החיובי ולכן לצערינו הפחד משתלט על ליבנו.

ובכל זאת, אין לנו "כפתור קסם". אין ביכולתנו לשלוט על אף אדם אחר חוץ מעל עצמינו. בגיל צעיר יש לנו, ההורים, אשליה שאנחנו שולטים בילד- אנחנו יכולים לקחת אותו בידינו למקלחת ולהחליט מה יאכל או מה ילבש. אך גם זה מאוד מצומצם. הרי אם הילד לא ירצה- הוא לא יאכל וככל שהוא גדל- אנו מבינים שהשליטה יורדת ואף אפסית.

אני רוצה להציע כמה "טיפים" למיגור הפחד ולחינוך מתוך אמון והסתכלות חיובית:

1. הסתכלו סביבכם. רוב האנשים שאנו מכירים וחיים לידם הם אנשים נורמטיביים שדומים וממשיכים את ערכי משפחתם. נכון, קיימים גם אחרים ולעיתים הם אלו הבולטים יותר אך לא כי הם רבים – אלא בגלל הפחד החברתי. בזמן שאתם מתנהלים מול ילדיכם – התעלמו מאלו השליליים.  אני למשל , נוהגת לחשוב על השושלת המשפחתית ולראות כמה אנשים טובי לב ונפלאים היו במשפחתי ובמשפחתו של בעלי – וכך אני מחזקת את ההרגשה בתוכי שילדיי אף הם (ולא משנה מה התנהגותם כרגע) יגדלו ויבחרו להמשיך את הגנים הטובים הללו השזורים בתוכם.

2. היזכרו בתינוק שנולד לכם ובכם כהורים צעירים. כמה מתוק וחייכני ומלא הבטחות הוא היה כשהבטתם בו  והייתם בטוחים שהוא הדבר הנפלא ביותר שקיבלתם .הבטחתם אז לעצמיכם שתהיו ההורים הראויים ביותר. שימרו את ההרגשה הזו- שמרו את האמון ואת ההסתכלות הזו על הילד ועל הנער שהוא יגדל להיות. לא משנה איך הוא מתנהג כרגע- הוא בתוכו עדיין התינוק המדהים ההוא עם העיניים הגדולות והטובות שמביטות בכם בהערצה.
 

3. אל תפחדו מתהליך. אמנם, בתוך הילד בן השלוש כבר מצויים רבים מהערכים אותם הענקתם לו בדיבור או בדוגמה אישית- עכשיו עליו "רק" לתרגל זאת ולהעמיק אותם . ככל שנאמין בו ובטוב שבו- גם לנו כהורים יהיה קל יותר להמשיך לאהוב, לדבר, לכוון וגם לו- תמיד תהיה הידיעה וההרגשה שיש לו לאן לחזור.

אמנם גם לפחד יש תפקיד חשוב בחיים- אך נסו להשאירו לאינסטינקטים ולפעולות הפחות חשובות. בשביל חינוך- גייסו את הטוב , האמון והאמונה שבכם.

ואם נפלנו? ופחדנו? ולא האמנו? לא להתייאש!!! זה יכול לקרות לכולם, כל יום ורגע זו הזדמנות חדשה לתיקון!!!

אם אתם מרגישים שאתם צריכים חיזוק- עשו מה שהייתם עושים בכל בעיה אחרת או אתגר הבא לפתחכם: *התפללו! * לימדו! *התייעצו עם אנשי מקצוע איכותיים או אנשים שאתם מעריכים * הקשיבו לליבכם ומיצאו את הנתיב הנכון לחינוך- מתוך אמון ואהבה.

פסח הוא זמן מצויין לצאת מעבדות לפחדים ולחששות אל עצמאות מחשבתית ואמונית!!!

בהצלחה בעבודת חיינו.

לכל הטורים של מיכל כרמי, היכנסו!

מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצה בנושא:" איך להגיע למטרות שלך?", מנחת חוגי הורים בגישת "שפר", כתבת חינוך בעלון 471, מנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי", מורה בישיבת "אמית אלירז" והחשוב מכל- אמא לשבעה.