כנהוג בשנת בחירות, קשה לפספס את השאלה הקבועה: "איזו מפלגה תדאג לחינוך הדתי?". כמי שיש לו ילדים במערכת החינוך הדתית, אני רואה את הדברים דרך הארנק, אך אבקש להביט עליהם ממבט רחב יותר. אנסה לטעון שטובתה של המערכת אינו משתנה לפי מפתח מפלגתי אלא לפי שאלת המדיניות אותה מקדמים נבחרי הציבור שלנו. אם יש מדיניות ציבורית – כולם מרווחים ואולם, אם נבחרי הציבור פועלים כמחלקי סוכריות נטולי אחריות, הרי שכולם יפסידו.
לשם הדוגמא: הנושא שהכי בוער לאזרח הדתי המצוי, הינו תשלומי ההורים הגבוהים שבחינוך הדתי. לימוד תורה מחייב תקציב נוסף והורים רבים חושבים שאם רק יהיו לנו עוד נציגים ונבקש עוד כסף, נוכל לפתור את הבעיה.
אלא שעיקר הבעיה אינה אלא תוצאה של פעילות נבחרי הציבור שלנו לאורך השנים. אחד המרכיבים המרכזיים לשכר הלימוד הגבוה, מגיע הודות למוסדות הקטנים שיש בחינוך הדתי. לא אלאה מחדש במספרים רק אטען בקצרה, שבגלל בתי הספר הקטנטנים שבחינוך הדתי, גם משרד החינוך נאלץ להגדיל את תמיכתו וגם ההורים נאלצים להשלים חסכים. לו בתי הספר היו מעט גדולים יותר ומכילים בממוצע לפחות 3-5 כיתות בשכבה, הרי שהיינו חוסכים חלק משמעותי משכר הלימוד וגם זוכים להרבה יותר שעות הוראה.
ומי עיקר הסיבה לכך שיש לנו מוסדות קטנטנים? – פוליטיקאים דתיים. לא אחת הייתי עד למצב שבו כל מערכת החינוך הדתית, על גווניה, היתה מאוחדת בדעה שאין הצדקה לפתיחת מוסד חינוכי חדש במקום שכבר רווי במוסדות קיימים. ואולם, התנגדותם לא עמדה להם עקב הלחץ הפוליטי של נבחרינו שלא ראו את התמונה הכוללת והעדיפו לגזור סרטים ולהצטלם לעלוני השבת כמי ש"דאגו לתושבים הדתיים".
שר החינוך בנט בשיחה עם תלמידים בחמ"ד. אילוסטרציהצילום: דוברות לשכת השר בנט
תאורטית, ניתן לדרוש מנבחרינו להשיג עבורנו יותר כסף מאשר מה שמקבלים אנשים שאינם חובשי כיפה, אך אין זה מוסרי להפוך את התורה לקרדום לחפור בו, במיוחד כשהחינוך הדתי מקבל יותר מכולם באופן משמעותי. אנו זקוקים לנבחרי ציבור שיסדירו את התקציבים בחוק התקציב, וע"י כך לא נצטרך לכרוע ברך מידי שנה. ואם מאיזושהי סיבה לא ניתן להסדיר את התקציבים בחוק – משום שהם אינם חברתיים או שווים לכולם, הרי שאין הצדקה מוסרית לתקציבים כאלה הבנויים על העברות "מחטפיות" תוך ניצול הסכמים פוליטיים, ויש לבטלם בדחיפות.
אם למשל הכנסה של תגבור לימודי יהדות תוסיף לכלל עם ישראל שעה של לימודי יהדות בשבוע – מצויין. אך אם הרצון הוא להוסיף ארבע שעות שבועיות של לימודי יהדות - רק לציבור הדתי – הרי שמדובר בדבר פסול שלא רק שאינו הוגן, אלא שהוא גם פוגע ביהדותה של המדינה שאינה נחלתם של דתיים בלבד.
את המלחמות התקציביות שאנו קוראים עליהן בעלוני השבת, כאילו הח"כים הדתיים דאגו לתקציבי הציונות הדתית, עלינו לקחת בערבון מוגבל. לעתים, דווקא נבחרי הציבור הדתיים הם אלה שהעדיפו להעביר את הכספים בהסכמים קואליציוניים מאשר בדרך של הסדרה בבסיס התקציב. זאת משום שברגע שתקציב המוסדות עובר דרך תקציב קואליציוני, הרי שנבחר הציבור הוא זה שמחלק אותו. ברצונו מוסיף וברצותו מקצר וע"י כך הוא יכול לחזק את הקשר של המוסדות אליו ואל מפלגתו. מהמחקר של ד"ר הדר ליפשיץ, שבחן את סוגיית תיקצוב החינוך הדתי, עולה שהנבחרים דאגו שהתקציבים לא יוסדרו, אלא יועברו כ'קואליציוניים'. הסכומים לא גדלו, אלא שהשיטה שונתה: במקום להעביר מהמשרד אל המוסדות, הועברו הכספים מהמשרד ל"כספים קואליציוניים" ומשם למוסדות. הח"כים הדתיים הרוויחו, כשהוצגו כ'דואגים למוסדות' למרות 'קיצוצי האוצר'. האוצר הרוויח - בהופכו את הח"כים הדתיים ממפקחי הרשות המבצעת ואגף תקציבים - לתלויים בו. מי שהפסידו היו המוסדות הדתיים אשר סבלו מתקצוב בלתי סדיר.
שמואל שטחצילום: באדיבות המצולם
בעיה נוספת באותם כספים קואליציוניים היא שכל עניינם הוא בכך שאינם ניתנים לפי מדדים מסודרים ושקופים, אלא לפי קרבה אידאולוגית ופוליטית. וכך, אם וכאשר הכספים הללו יהיו באחריות מי שאינו דוגל בתפיסת הממ"ד הציבורי, הרי שהם יתעדפו מוסדות מסויימים ויביאו להעמקה נוספת של הפערים החברתיים בחינוך הדתי. עובדה זו צריכה להדאיג בראש ובראשונה את מרבית הורי החינוך הדתי אשר ילדיהם לומדים במוסדות ציבוריים הפתוחים לכלל.
אנו זקוקים לנבחרי ציבור דתיים שיכריזו על חלוקת תקציב שוויונית המסתמכת על קריטריונים חברתיים השקופים לכל. מי שיפעל בהתאם למדיניות שכזו, לא רק שיעשה טוב למערכת החינוך כולה, אלא גם יביא לצימצום הפערים החברתיים בחברה הדתית ולהנגשת יהדות לכלל עם ישראל.
שמואל שטח הוא מנכ"ל ארגון נאמני תורה ועבודה