הם מעל גיל עשר, חשופים לאינטרנט ולרשתות החברתיות, לומדים במסגרות ציבוריות משותפות עם בנות, הם מכירים נערים ונערות מבתים שונים, וגם בבית הספר הם מדברים בשיעור על מיניות. בתור אמא אשר עוסקת וחושבת כל הזמן על חינוך, חשוב לי שהילדים שלי יוכלו לדבר איתי על הכל כולל הכל, ושיידעו שלפעמים אמנם לא אדע את התשובה, אבל בהחלט אחפש את הידע או מקור נוסף שיוכל לתת להם אותה.
לכן, כששמעתי שיש הרצאה של אשה חרדית באחת הקהילות בבוסטון בנושא: "איך לדבר עם הילדים על מיניות" הלכתי לשמוע. הופתעתי למצוא שם נשים רבות בגילאים שונים, ומרקעים שונים, שהמשותף להן היה המבוכה בנושא זה, ואיך כולן הסמיקו ולא ידעו איך לדבר על זה עם ילדיהם. חשבתי שבדורנו כבר אין את המבוכה הזו ו...טעיתי.
המרצה הייתה נחמדה מאוד, הביאה מקורות דתיים וגם ספר אחד (מיושן), ובאמת ניסתה לדבר על "זה" במילים נקיות וברמה גבוהה. הבעיות המרכזיות היו ש: היא עצמה הייתה נבוכה ולא באמת ידעה איך לדבר על הנושא אפילו עם הבת שלה. כמו כן, לא היה לה ניסיון ולא עצות מעשיות שנשמעו מתאימות למציאות של בנות ובנים מתבגרים, אשר מודעים ופתוחים לעולם.
כשיצאתי מהשיחה התחלתי לחשוב, מה בעצם היה שם ומה צריך להשתנות. אני לא רואה את עצמי כאדם שהטרנד של עיסוק במיניות מעניין אותו, ולכן לא זה הנושא. הדבר היחיד שעניין אותי היה, איך באמת אפשר לתת כלים להורים שמרגישים נבוכים לדבר עם ילדיהם על נושא כל כך חשוב ומרכזי.
תמיד כשנושא מעניין אותי אני בודקת אותו על עצמי: מה מפריע לי בו, בדיבור עליו עם ילדיי? מה אני יכולה לעשות כדי לשנות זאת? וכמובן- אחרי המחשבות התיאורטיות, עברתי להתנסות מעשית.
התהליך והתוצאה היו מדהימים, ואני משתפת אתכם כדי שאולי זה יסייע להורים נוספים שלא יודעים איך לגשת לנושא (רמז: זה יכול לעזור בעוד נושאים).
צילום: shutterstock
שלב 1 - בירור מה מפריע לי בדיבור על הנושא הספציפי הזה מול ילדיי?
כשחשבתי מה מפריע לי דווקא בנושא זה לעומת נושאים אחרים, התחלתי בהעלאת את אסוציאציות העולות אצלי כשאני חושבת על "השיחה"! האסוציאציות שלי היו: מבוכה, בושה, צניעות, פרטי, שייך רק להורים, משהו שלא מדברים עליו, הילדים בטח כבר יודעים הכל, גסויות, לא מתאים, הילדים לא ירצו לדבר איתי על זה ועוד.
שיחזרתי לעצמי את הפרצופים והשאלות של האמהות שהיו איתי בהרצאה, והבנתי שגם הן כנראה רואות כך את השיחה הזו, שאנו כהורים מרגישים ומקבלים שדר ש"חובה" עלינו לעשות אותה, ולא תמיד יודעים איך ומרגישים נח לדבר על הנושאים האלו.
כשהבנתי מה אני חושבת ומרגישה לגבי הנושא, הופתעתי ואפילו התאכזבתי. איך יכול להיות שעל נושא כזה חשוב, שקשור לאהבה, לקיום הדור הבא, שלומדים עליו לקראת החתונה ושבכל סרט יש לפחות סצנה אחת שקשורה אליו, אני מגיבה כך? איך אוכל לדבר עם ילדיי בפתיחות כשאני נלחצת רק מהמחשבה על השיחה?
החלטתי להפוך את החוויה שלי, ולשנות את הדרך בה אני חושבת. החלטתי להעלות את האסוציאציות שלי לנושא מתוך הידע, הניסיון, והרגש שלי כאדם וכאישה שמאמינה באהבה ובקשר זוגי. היה מרתק לראות שכשהנושא היה מנותק מחינוך, האסוציאציות שעלו אצלי היו הפוכות לגמרי: אהבה שמתקשרת מידית גם לביטוי הפיזי שלה: עונג, קירבה, חברות עמוקה, רגשות כנים, שמחה, חיבור פיזי ונפשי, יצירה חדשה בעולם, זוגיות, קשר שהוא מעל הזמן והאתגרים , בחירה ועוד. פתאום הבנתי שהנושא הזה הוא בעצם כל כך אהוב, יקר ומלא הנאה ואושר.
הבנתי גם כמה חשוב שאדבר עם הילד שלי על כל אלו, וכמה חבל שהוא ייחשף ויקבל את הרושם ההפוך אם ישמע ויקבל רק את הצד הבוטה, הגס והחלול שמוצג לפניו באינטרנט, ברשתות החברתיות ובקולנוע.
ממבוכה וחוסר רצון לדבר על הנושא, שיניתי את ההסתכלות שלי, והגעתי למצב הפוך בו הבנתי כמה השליחות והתפקיד שלי כהורה חשובים. הרי אני זו שיכולה להיות הכתובת לילד שלי, שאליי הוא ייגש אם תהיה לו שאלה, בעיה או התלבטות. גם אם בסוף הוא יחליט לא לגשת אליי, כמה חשוב שהוא יידע את מחשבותיי בנושא, את האור הטהור ומלא האהבה שאני יכולה להאיר דרכו את הנושא, שמעניין ומסקרן דווקא בגיל הזה, בו אתה לא בטוח את מי לשאול ומאיפה ללמוד.
צילום: shutterstock
שלב שני - תרגול אישי
אחרי שהבנתי את הבעיה והפכתי את ההסתכלות אצלי, תרגלתי את המילים שקל לי יותר להשתמש בהן, ותרגלתי גם את השימוש במילים הפשוטות, המקובלות, שאותן קל למצוא באינטרנט ושלא אשתמש בהן בטור זה (בדיבור אשתמש בהן כי האופן בו אני אומרת אותן הוא מחבק, מזמין ואוהב- אך טון דיבור אי אפשר להעלות על הכתב).
כמו לפני ראיון או הרצאה חשובה, תרגלתי, חזרתי ודיברתי עם עצמי את כל הנושאים והשאלות שחשבתי שיכולות להישאל. למה? כדי שאדע מה עמדתי, כדי להגיע מוכנה, וכדי שאם אהיה נבוכה, זה יהיה מהסיבות הנכונות והאמיתיות, ולא מתוך הפתעה או אי ידיעה מה עמדתי בנושא.
הנושאים עליהם חשבתי היו יחסי אישות והשמות השונים (ומה הם מסמלים), הצד הפיזי כולל כל הפרטים, החיבור הרגשי, הבדלים בין נערים לנערות, היחס המכבד שלדעתי הוא תנאי בסיסי, הזמן המתאים, טעויות, סיפורים אישיים שאני יכולה לשתף וללמד מהם, נטיות מיניות, לחץ חברתי, איך יודעים מה רוצים מהקשר, ידידות מול חברות ועוד.
אחרי שהרגשתי בטוחה בכל אלו, הכנתי את עצמי גם לשאלות, לשיח פתוח, הזכרתי לעצמי כמה חשובה הקשבה ללא ביקורת. הרי אם אני רוצה לעזור, אני צריכה להיות מוכנה להישאל על הכל, ולענות מתוך כבוד לשואל והסתכלות על עולמו. אם אהיה ביקורתית או אתן לו הרגשה שהתשובות שלי הן הנכונות הבלעדיות, אצור מצב בו הוא לא ירגיש נח לשאול אותי, ולרצות לשמוע את תשובתי. כמובן שיש שאלות שאין לי תשובה, או שאני לא מרגישה האדם הנכון לענות עליהן, ואני מאמינה שכשאני כנה ואומרת את האמת, ומפנה את השואל למקור לעזרה אחרת, התשובה תתקבל בברכה.
שלב שלישי - הזמנת הנער לשיחה
פיניתי זמן ומקום בבית, בו נוכל לשוחח בחופשיות אך בפרטיות, ופניתי בצורה הכי ברורה וישירה, והזמנתי אותו לשיחה. כשהוא ענה: "אני כבר יודע הכל" וצחק, לא נבהלתי ולא נסוגותי, עניתי בכנות: "אשמח לשמוע מה אתה יודע, ואשמח לשתף אותך מהידע שלי וניסיוני, אני בטוחה שנוכל ללמוד אחד מהשני, מה אכפת לך, יהיה מעניין".
את השיחה עצמה לא אשתף. אך העקרונות שהובילו אותי במהלכה היו: כנות, אמון בטוב של הנער, שיתוף והבנה שהנושא מדהים, חשוב ומלא יופי. השיחה התחילה בהומור, המשיכה בהתעניינות ושאלות, בשיתופים אישיים ובהקשבה. הקשבתי הרבה מתוך כבוד וחוסר ביקורת, ונדהמתי לגלות כמה הקשבה ונכונות לשאול ולהתייעץ היו מצידו.
אני כל כך שמחה שלא דחיתי את השיחה, שטיפלתי גם בחשיבה השגויה שהנחתה אותי בתחילה, וגם שהייתי פתוחה להקשיב ולשמוע. גיליתי כמה הוא מדהים וכמה הכל בסוף קשור לאהבה. זו הסיבה שכל כך חשוב שאנחנו, ההורים, נוכל להיות הכתובת לשאלות על אהבה.
בהצלחה.
מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה, מנחת חוגי הורים, כתבת ומנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה - מיכל כרמי", מורה ואמא לשבעה.