התלמידים של פעם, ההורים של היום

הילדים שוב חוזרים עם שיעורי הבית מבית הספר. האם ההורה צריך להתערב? לעזור? לעשות את שיעורי הבית במקום הילד? ואולי כדאי לחזור לימים של פעם, בהם היה ברור שהאחריות על שיעורי הבית כולה של התלמיד?

חדשות כיפה אורנה דן 12/09/17 11:22 כא באלול התשעז

התלמידים של פעם, ההורים של היום
איך את עושה את זה?

עם פתיחת שנת הלימודים הורים מציפים את השאלה: על מי האחריות לשיעורי הבית? על התלמיד או המורים?  

כן, כשהיינו ילדים זה היה אחרת, ודברים השתנו באופן מהותי מאז. הכל נעשה יותר רציני, וגם יותר תחרותי. יום הלימודים שלי, לא היה ארוך כל כך. ובימים שסיימנו מאוחר (15:00) בילינו את השעתיים האחרונות בשיעורי מלאכה, נגרות או מקהלה.
חזרנו ברגל הביתה, משוטטים לאט בדרכים, כל אחד וחבורת התלמידים שגרה בסמוך אליו, נפרדים מכל אחד בפתח ביתו. בחורף היינו משתעשעים בשלוליות, בקיץ קוטפים פירות מזדמנים, וגם אחר הצהריים יצאנו לאוויר הפתוח, אחרי שסיימנו שיעורי בית (בבתים שהקפידו על כך).

אמא שלי לא היתה קרייריסטית באותן שנים, היא היתה עקרת בית, ופנויה אלינו לחלוטין. ויחד עם זאת, אני לא זוכרת שהיא ישבה איתנו על שיעורי הבית. היא התעניינה, העיפה מבט, וזה הכל. לא התערבה, ואולי גם המורה לא טרחה לערב את ההורים אלא אם קרה משהו חריג. לא היו מיילים שבועיים של 'מה למדנו השבוע', ולא הודעות ווטסאפ של 'מה צריך להביא מחר'.
אם חברה היתה חולה, היו שולחים אליה את החברה שגרה הכי קרוב אליה, להעביר לה את החומר. אם לא הכנתי שיעורים זה היה אני והפדיחות מול המורה בבוקר. 

היה פשוט.

היה ברור ששיעורי הבית הם של הילדים. גם כשהכנו תיבת נוח או מיצגים אחרים, עשינו זאת בעצמנו. בודדים הילדים שהוריהם סייעו להם, שלא לומר, עשו זאת במקומם. וההורים שלי לא פחות יצירתיים ממני. הם פשוט לא התערבו. אני זוכרת איך אספתי אמפולות ריקות מהמגרש מול ביתנו (שם שכן מפעל התרופות "טבע") ובניתי מהם חנוכיה שזיכתה אותי בפרס החנוכיה המקורית. אולי אבא נידב לי איזה קרש לבסיס החנוכיה. לא בטוח.

היום אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות שונה לחלוטין, בה קשה לשים את האצבע איפה הביצה ואיפה התרנגולת. ההורים נעשו יותר אמביציוזיים, כלפי עצמם וכך גם כלפי הילדים שלהם. האם זה מתוך שהם רואים בילדים ובהישגים שלהם כרטיס ביקור שלהם עצמם? או שפשוט נורא אכפת להם מעתיד ההשכלה של ילדיהם ולכן הם מקפידים שהכל יהיה מושלם כבר מכיתה א'? כביכול "לסלול להם את הדרך להצלחה"?

ואם זו הביצה, אז אולי התרנגולת היא המורה, שמערבת את ההורים, שולחת להם מיילים מעל ראשי הילדים ושם מודיעה מה למדנו השבוע, מה צריך להביא למחר, באיזה יום יש מבחן, ולמה ביום חמישי נסיים מוקדם מהרגיל. ויותר מכך, יתכן שהמורה כבר מראש שולחת מטלות שאין אפשרות בכלל בכתה א' או ב' לבצע אותן בלי עזרת הורים ובכך מגדילה את כדור השלג?

כך או כך, זו המציאות שאליה קצת נסחפנו כולנו.
במציאות כזו, גם אם אני משוכנעת לחלוטין, ששיעורי הבית הם באחריות התלמיד, זה לא ממש ישתלב במארג הקיים. אני בעד לחולל שינוי, אבל זה סוג של ריקוד עדין, צעד קדימה, שניים אחורה, בסבך המורים, ההורים, והתלמידים. זה לא פשוט. 

בוודאי שבכיתה א' ראוי ומגיע לילד הרך סיוע כלשהו בצלילה לתוך המושג "שיעורי בית", כדי לעשות איתו את הצעדים הראשונים, להראות לו שזה אפשרי, שלא יפחד. יש ילדים שתוך כמה חודשים מסתגלים למציאות החדשה והשונה מהגן, ויש ילדים שזה לוקח להם כמה שנים.

בשנים הבאות מגיעים גם שיעורי הבית ה"מעצבנים" שלא ממש ברור כמה הם אכן תורמים לידע. מגיעים המצבים שילד מגיע הביתה ב15:00 או ב16:00, ועד שהוא מסיים את שיעורי הבית, כבר צריך לאכול ארוחת ערב ולהתארגן לשינה. ואנחנו חסים על שעות הפנאי שלהם, מה יהיה עליהן?
אודה ולא אבוש, יש ילדים שעשיתי עבורם את השיעורים, כדי לעבור את הגשר הזה. יש ילדים שראיתי שהכתיבה מייגעת עבורם ואמרתי: בוא, תקריא לי את התשובה ואני אכתוב. יש שעורי בית שהרגשתי שהם "בשביל המורה" ויש שעורים שברור שהם תרגול נצרך כדי להפנים את החומר. 
אבל בעניין האחריות לשיעורי הבית, אני סבורה שכולנו, ההורים, צריכים להיגמל מהמעגל הזה של לקיחת האחריות מהם. בשורה התחתונה זה לא מקל עליהם, אלא משאיר אותם נכים.

אז החל מכתה ד', אפשר להרפות, וכאן כדאי לנצל את קבוצות הווטסאפ של ההורים, כדי ליישר קו בעניין הזה. ולוואי ונצליח. 

 

אורנה דן, אם ל13, דולה ומנחת הורים. להרשמה לחוגי ההורים הקרובים: 054-2656527
orniki@neto.net.il


לטורים הקודמים 
 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן