היום זה היום, בו ילדים וילדות בכיתה ח', מבתי ספר ברחבי הארץ יקבלו את התשובה הגורלית. האם הם טובים מספיק לישיבה תיכונית או לאולפנה, בה הם רצו ללמוד. ילדים בני שלוש עשרה יפתחו מייל, שילך איתם לכל החיים, מייל שהולך להגדיר את דרכם לשנים הבאות. מי יהיו החברים שלהם, היכן הם ילמדו, ובעיקר - כמה הם טובים.
זהו היום, בו מאות ואולי אלפי ילדים, שמאוד רצו להתקבל לישיבה או לאולפנה אליטיסיטית כלשהי, יגלו שהם לא עמדו במבחן הקבלה. זה לא משנה לצורך העניין מהו מבחן הקבלה, אנחנו כחברה כשלנו. סלחו לי על הבוטות, אבל אני רואה מורים ואנשי מערכת החינוך נותנים טיפים לילדים כיצד להתמודד עם כישלון, ואני לא מבין מאין התעוזה.
בואו ואספר לכם משהו עליי. בעודי בכיתה ח', למדתי בישיבת חורב, בירושלים. הייתי השישי מבין שישה אחים, שעובר במוסדות הסופר-אליטיסטים הללו, בירושלים. בין כיתה ז' ל- ח', הייתי שובב מספיק כדי שיעבירו אותי כיתה במחזור. לא חוויה נעימה, אבל התמודדתי. בכיתה ח' הודיעו לי באמצע השנה, שאני בספק לשנה הבאה. זה הספיק לי כדי לטרוק את הדלת מאחוריי, ולעבור לישיבה אחרת שבה קיבלו אותי בזרועות פתוחות, בלי לשאול הרבה שאלות ובלי לאיים שאעוף מהישיבה, על כל שטות שעשיתי.
אבל למדתי אז על בשרי, מה שווה מערכת חינוך אליטיסטית. כזאת שממיינת, מפלגת ומחלקת. לוקחת מהורים אלפי שקלים כל חודש, אבל לא מסוגלת להתמודד בצורה יצירתית עם קצת שובבות נעורים.
מערכת חינוך שעסוקה ב"למיין את עצמה לדעת". היא משקיעה את כוחותיה בבחירת הטובים שבתלמידים, ומתיימרת לתת ציונים ל'מי איתנו ומי לא'. זו מערכת שמשקיעה לדעתי, את משאביה, במקומות הלא נכונים.
הבוקר אני אומר: מנהלים יקרים, אל תתנו לילדים שלנו טיפים איך להתמודד עם כישלון. אנחנו - ההורים, נאלץ להתמודד עם זה בעצמנו. תפקידכם ותפקידנו, כחברה, לא לישון בלילה עד שהחינוך הדתי יהיה הרבה פחות אליטיסטי ומעמדי.
חייבים לשנות את השיטה.