הרב משה צבי נריה נולד בכ"א שבט תרע"ג (1913) להוריו הרב פתחיה ורחל מנקין. כבר מינקותו ספג משה-צבי את ריח התורה, שכן אביו היה רב העיירה קרוצ'ה, שברוסיה הלבנה. אמו, רחל, היתה אישה משכילה שידעה כמה שפות, ובני העיירה היו נעזרים בחכמתה הרבה.
הרב פתחיה היה מתמיד גדול, והיה מושא להערצתם של כל אנשי העיירה, אך גם של הילד משה-צבי. וכך, משסיים את מחויבותו לקהילה, היה יושב הרב פתחיה עם בנו, לומד איתו תורה עד גיל עשרים, לפחות עד גיל עשרים, שלא תהיה עם הארץ…
לאחר שלמד ב"חדר" עד גיל מצוות, נסע משה-צבי ללמוד בישיבת מינסק המפוארת. כשרונו בלימוד הורגש עד מהרה, הוא נחשב לאחד התלמידים המצוינים. אך משה-צבי לא הסתפק בלימוד התורה בגלות: נפשו כמהה לארץ ישראל, ארץ הקודש.
והנה, בשנת תר"ץ (1930), נודע לו שיוכל לעלות ארצה, באמצעות אשרת עליה מיוחדת לתלמידי ישיבות. מיד כתב מכתב אל הרב קוק שישב בירושלים, ביקש אשרה שכזו והוסיף כמה דברי תורה מפרי עטו. מסתבר שדברי התורה של משה-צבי הרשימו את הרב קוק, שכן לאחר תקופה קצרה קיבל מעטפה מפלשתינה: אשרת עליה וכרטיס נסיעה.
בכ' בתמוז תר"ץ הגיע לארץ ושם פעמיו לירושלים. לאן יפנה? אל ביתו של הרב קוק, כמובן. הרב קוק מקבל את הנער באהבה, וקולט אותו אל חוג הישיבה. שנים מאוחר יותר יספר הרב נריה על שנות לימודיו בישיבה: "ברוסיה עמדו במרכז חיי בעיות הפרט: איך לשמור שבת – כשסביב חול גמור; איך לאכול כשר – כשאין בנמצא שוחט אחד, וכד'. בא"י, בישיבת הרב, למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות עצמו ערב לעם ישראל".
תחושות אלה הניעו את משה-צבי, שכונה 'נריה' בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים, תחילה כמדריך ולאחר תקופה קצרה – כמרכז. הקשר עם בני – עקיבא לא פסק עד יומו האחרון: ממרכז של סניף אחד – הפך להיות מארגנם ומקימם של סניפים רבים, כתב שירים והמנון עבור בני עקיבא, ארגן פעילויות ארציות, כתב חוברות הדרכה לחניכים ולמדריכים ועוד ועוד – לא נח מעמלו לרגע אחד.
באחד מסמינריוני המדריכים, בשנת תרצ"ט, החליט 'נריה' שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער הדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי "משלנו". אבל איך להקים מוסד כזה? לא אדם כ'נריה' ייבהל: לקח שלוש לירות, ונסע עם שלושה-עשר בחורים לכפר הרא"ה, כשבליבם התרגשות: אנו הולכים ישיבה!
הישיבה שגשגה, ומישיבה קטנה – הפכה יב"ע כפר הרא"ה לאם הישיבות והאולפנות.
מישיבות אלה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו – וממשיכים להגשים – את חזונו של הרב נריה זצ"ל.
אשרינו שזכינו, אשרי הדור שהרב נריה היה פרנסו.
פרוט תולדות חיוו, סיפורים ותמונות ניתן לראות באתר שהוקם לרב : https://www.kipa.co.il/neria/index.html
הרב פתחיה היה מתמיד גדול, והיה מושא להערצתם של כל אנשי העיירה, אך גם של הילד משה-צבי. וכך, משסיים את מחויבותו לקהילה, היה יושב הרב פתחיה עם בנו, לומד איתו תורה עד גיל עשרים, לפחות עד גיל עשרים, שלא תהיה עם הארץ…
לאחר שלמד ב"חדר" עד גיל מצוות, נסע משה-צבי ללמוד בישיבת מינסק המפוארת. כשרונו בלימוד הורגש עד מהרה, הוא נחשב לאחד התלמידים המצוינים. אך משה-צבי לא הסתפק בלימוד התורה בגלות: נפשו כמהה לארץ ישראל, ארץ הקודש.
והנה, בשנת תר"ץ (1930), נודע לו שיוכל לעלות ארצה, באמצעות אשרת עליה מיוחדת לתלמידי ישיבות. מיד כתב מכתב אל הרב קוק שישב בירושלים, ביקש אשרה שכזו והוסיף כמה דברי תורה מפרי עטו. מסתבר שדברי התורה של משה-צבי הרשימו את הרב קוק, שכן לאחר תקופה קצרה קיבל מעטפה מפלשתינה: אשרת עליה וכרטיס נסיעה.
בכ' בתמוז תר"ץ הגיע לארץ ושם פעמיו לירושלים. לאן יפנה? אל ביתו של הרב קוק, כמובן. הרב קוק מקבל את הנער באהבה, וקולט אותו אל חוג הישיבה. שנים מאוחר יותר יספר הרב נריה על שנות לימודיו בישיבה: "ברוסיה עמדו במרכז חיי בעיות הפרט: איך לשמור שבת – כשסביב חול גמור; איך לאכול כשר – כשאין בנמצא שוחט אחד, וכד'. בא"י, בישיבת הרב, למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות עצמו ערב לעם ישראל".
תחושות אלה הניעו את משה-צבי, שכונה 'נריה' בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים, תחילה כמדריך ולאחר תקופה קצרה – כמרכז. הקשר עם בני – עקיבא לא פסק עד יומו האחרון: ממרכז של סניף אחד – הפך להיות מארגנם ומקימם של סניפים רבים, כתב שירים והמנון עבור בני עקיבא, ארגן פעילויות ארציות, כתב חוברות הדרכה לחניכים ולמדריכים ועוד ועוד – לא נח מעמלו לרגע אחד.
באחד מסמינריוני המדריכים, בשנת תרצ"ט, החליט 'נריה' שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער הדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי "משלנו". אבל איך להקים מוסד כזה? לא אדם כ'נריה' ייבהל: לקח שלוש לירות, ונסע עם שלושה-עשר בחורים לכפר הרא"ה, כשבליבם התרגשות: אנו הולכים ישיבה!
הישיבה שגשגה, ומישיבה קטנה – הפכה יב"ע כפר הרא"ה לאם הישיבות והאולפנות.
מישיבות אלה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו – וממשיכים להגשים – את חזונו של הרב נריה זצ"ל.
אשרינו שזכינו, אשרי הדור שהרב נריה היה פרנסו.
פרוט תולדות חיוו, סיפורים ותמונות ניתן לראות באתר שהוקם לרב : https://www.kipa.co.il/neria/index.html