הפסוקים בתורה ידועים לכל. התורה מחייבת לסייע לזקוק לעזרה בדרך הן לפרוק והן להעמיס את המשא, ואלה דברי הרמבם במשנה תורה המסכמים את דברי חכמים בהלכה זו (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג):
"א. מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה... הרי זה מצווה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנא (שמות כג,ה) עזוב תעזוב עמו...
ב. וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור...זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו...
ג. מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, אבל לטעון עליו הרי זו מצווה ונוטל שכרו".
לפנינו חלק עיקרי מהלכות היסוד בחיוב הסיוע לחברו בשעת מצוקה.
בטעם מצווה זו כתב ספר החינוך (פ):
"...משרשי המצוה, ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבידת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו... ועובר עליה ביטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהיא מדה מכוערת, וכל שאינו מרחם אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבל הרחמנות."
האם ניתן להרחיב את חובת הסיוע בטעינה ובפריקה גם לחובת הסיוע לתקן רכב שנתקע בדרך וכדומה?
בשאלה זו עוסק ערוך השולחן (חומ, הל השבת אבידה, רעב,ח):
"במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה והסוס קשור לעגלה, אם פגע בעגלה שנשקעה ברפש וטיט, מחוייב לסייע לעגלון לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה...וכן אם נשבר אופן מהעגלה...מחוייב לסייע ולתקן בכל מה שאפשר, וללוותו מעט שיראה שהולכת יפה, וזהו גם כן ממצוות פריקה וטעינה...
הדברים ברורים ומאירים.
לא פעם יוצא לנו לראות רכב שעוצר בשולי הדרך ומכסה המנוע מורם, ואנו שואלים את עצמנו האם יש טעם לעצור, והלא אין אנו מבינים כלל במכונאות רכב, ומה כבר נוכל לעזור?!
על כך הסיפור הבא:
סיפר היהודי הקדוש מפשיסחא:
כשיצאתי מאפטא ללכת לנדודי, פגעתי בעגלה מלאה שחת שנפלה באמצע הדרך. איכר אחד עמד לידה וכשראה אותי קרא אלי ובקשני שאסייע לו להרים את העגלה. התבוננתי בה וראיתי שהיא כבדה מאוד. אמרתי איני יכול. מיד נתן בי האיכר את עיניו ואמר בלשון נזיפה: יכול אתה, אבל אינך רוצה. נגע הדבר לליבי ועמדתי לעזרתו. מצאנו בקרבת מקום נסרי עץ אותם תחבנו מתחת לעגלה, הרמנו בכל כוחנו, והעגלה התרוממה... לוויתי את האיכר בדרכו ושאלתי אותו: מדוע אמרת שאיני רוצה? ענה לי: מפני שאמרת איני יכול. אבל איך ידעת שאני יכול? המשיך להקשות "היהודי הקדוש", ענה לו האיכר: "וכי לחינם נשלחת בדרכי?!"