הרב אלעאי עופרן: במקרה הצורך, ניתן להתיר נגיעה בין בני זוג בזמן לידה

"הדרך ההלכתית להתיר מגע בין איש לאשתו היולדת במקרה שהאישה רוצה בכך לצורך יישוב דעתה, סלולה וקיימת" - כך קובע הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה ופסיכולוג

הרב עלעאי עופרן
כ בכסלו התשעו
,
02 בדצמבר, 2015 15:57
באדיבות המצולם

באדיבות המצולםצילום: באדיבות המצולם

לפני כשנתיים שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה תכנית ריאליטי שהציגה את הנעשה בחדר הלידה בזמן אמת. אחד מפרקי הסדרה עורר דיון ואף סערה זוטא, לאחר שהציג את חוויית הלידה של זוג דתי שנמנע לאורך כל הלידה מכל מגע. בשיחות שקיימתי עם חברים דתיים באותם ימים פגשתי שלוש תגובות עיקריות: הראשונה, "ייקוב הדין את ההר" - זוגות האומרים כי על אף הקושי הנפשי שבהימנעות ממגע בין בני הזוג במהלך הלידה, זהו הדין ואין לערער עליו. השנייה, "אחטא ואשוב" - זוגות המעידים כי על אף שברור כי זהו הדין, ולמרות נאמנותם העקרונית להלכה, אין בהם הכוחות והיכולת לעמוד בדרישה הלכתית כה נוקבת, ולכן הם נכשלים ומפרים אותה בסיטואציה הקיצונית של לידה. השלישית, "אחטא ולא אשוב" - זוגות החיים בדרך כלל על פי ההלכה, אך קובעים כי בסוגיה זו אין הם מקבלים את הדין, הנתפס בעיניהם כאבסורדי, ולכן הם עוברים עליו במודע ובמפגיע.

לכאורה, הדין פשוט: כתב השולחן ערוך - "יולדת אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה". ובמקום אחר כתב: "אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה". מחיבור שתי ההלכות עולה ההבנה הפשוטה כי מרגע שהתחילה הלידה (מבלי להיכנס כרגע למחלוקת ההלכתית מאימתי חל על האישה דין "יולדת"), חל איסור הלכתי על מגע בין איש לאישה.

דין מיוחד ביולדת, המובא בגמרא ופסקוהו הראשונים הלכה למעשה, מתיר איסורים הלכתיים חמורים בזמן לידה, לא רק מן הדין הפשוט של "פיקוח נפש", המתיר לבצע פעולות מצילות חיים במסגרת סיוע ללידה, אלא אף בכל דבר שיש בו משום "יישוב דעתה" של היולדת, גם אם אין בו משום סכנת נפשות. כך היא לשון הרמב"ם:

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה.

הדוגמה התלמודית, המובאת בדברי הרמב"ם, על כך שהתירו להדליק את הנר בשבת לבקשתה של היולדת אפילו אם היא עיוורת, מציגה באופן ברור את עצמת החידוש שבדין "יישוב הדעת". הדלקת הנר הוא חילול השבת האולטימטיבי - מה לנו חמור יותר מאיסור התורה המפורש "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". ואף על פי כן, התיר הרמב"ם ביצוע פעולה שאיסורה כה חמור, אף שאין בה כל צורך אובייקטיבי ליולדת, שהרי היא עיוורת ואינה נהנית כלל מאור הנר. הנימוק להיתר הוא החשיבות הגדולה שראו חכמים בצרכיה הנפשיים של היולדת, מה שכינה הרמב"ם "שדעתה מתיישבת עליה בנר".

פוסקי זמננו החילו והרחיבו את דין "יישוב הדעת" על מציאות חיינו המודרנית. הרב אליעזר ולדינברג למשל התיר להזמין ליולדת רופא ממקום רחוק, גם כאשר ישנו רופא קרוב יותר, משום יישוב דעתה, גם אם הדבר כרוך בחילול שבת. היו אמנם פוסקים שערערו על הרחבת ההיתר והדגישו שיש להשתמש בדין "יישוב הדעת" רק במצבים חריגים ונדירים וכשמדובר ביולדת הנמצאת בהיסטריה של ממש, וביקשו לוודא כי מדובר בצורך ממשי ולא ב"פינוק גרידא". אך דומני שמנהגם של שומרי מצוות רבים עולה בקנה אחד עם הוראת הפוסקים הנ"ל, וכי מנהג נפוץ הוא, במקרה של לידה בשבת, לנסוע לבית החולים הרצוי ליולדת גם כשאינו הקרוב ביותר וגם כשאין לו עדיפות אובייקטיבית, וזאת על אף שהארכת נסיעה שכזו היא חילול שבת דאורייתא לכל הדעות.

זאת ועוד, בשם הנימוק של "יישוב דעתה" של יולדת הפליגו חלק מפוסקי זמננו להתיר הזמנת דולה בשבת, שתגיע לבית החולים בנסיעה ותסייע ליולדת בסעד נפשי וגופני שאיננו צורך מוחלט ואובייקטיבי, שהרי רוב ככל היולדות אינן נעזרות בדולה.

אך אף על פי שפוסקי ההלכה הרחיקו לכת בהתירם חילול שבת דאורייתא מפני צרכיה הנפשיים של היולדת, כמעט ולא מצאנו בקרב פוסקי ימינו פוסק שכתב דברים דומים על מציאות שבה היולדת מביעה צורך במגע מסייע ומחזק מצד בעלה. אמנם הוראת הלכה למעשה דורשת היכרות מעמיקה עם כל מקרה לגופו וראוי שתיעשה מתוך התייעצות עם מורה הוראה, אך בחשבון ההלכתי הפשוט נראה שאם הותר לחלל שבת באיסורי תורה משום יישוב דעת היולדת, קל וחומר שיש להתיר נגיעה ביולדת במקרה שהיא רוצה בכך, וסבורה שמגע שכזה הוא אשר ירגיע אותה ויסייע לה. שהרי לדעת הרמב"ן, איסור נגיעה בנידה וביולדת אינו אלא איסור דרבנן. אף לדעת הרמב"ם, שסבר שאיסור נגיעה הוא איסור דאורייתא, הרי שאינו חמור מאיסור כרת של חילול שבת. זאת ועוד, היו מן האחרונים שכתבו כי "אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה", ונראה לי פשוט וברור לומר כי לא שייך לדבר על "דרך תאווה" או על "חיבת ביאה" בחדר לידה. אין להעלות על הדעת כלל את הטענה כאילו איסור נגיעה חמור מחילול שבת בהיותו "אביזרייהו דעריות" שעליו נאמר "ייהרג ואל יעבור". וכי חס וחלילה יעלה על הדעת שאדם שאשתו הנידה נוטה ליפול מהגג לא יושיט לה ידו בנימוק הלכתי כלשהו?

מן האמור לעיל עולה כי הדרך ההלכתית להתיר מגע בין איש לאשתו היולדת במקרה שהאישה רוצה בכך לצורך יישוב דעתה, סלולה וקיימת. אף על פי כן, קשה למצוא פוסק שיורה כך הלכה למעשה. מדוע כה שכיח ההיתר לחלל שבת משום יישוב דעתה של היולדת וכה נדיר ההיתר למגע בין בני הזוג בשעת הלידה מאותו נימוק ממש, למרות שכפי שהראנו, איסור נגיעה חמור פחות לפי רוב מוחלט של הדעות?

נראה כי במבט מעמיק, ניתן להבין מדוע נמנע רוב מניין ובניין של פוסקי ההלכה מלהתיר מגע בין יולדת לבעלה כאשר היא זקוקה לכך. המדרונות הפרוסים למרגלות היתר שכזה חלקלקים שבעתיים מן המדרונות הקיימים בהיתרים אחרים. לא דין "יצר חילול השבת" כדין היצר המיני. לאור כוחה הסוחף של התשוקה המינית, אך טבעי הוא שהצבת הגדרים והסייגים באיסורים בתחום המיני תהיה נוקשה וחריפה יותר מאשר בסוגיות אחרות. אף על פי כן, נראה שהכרעה מחמירה שכזו, שוברה בצדה, וכי ישנם מחירים חינוכיים וחברתיים חמורים הנובעים מהכרעה זו שיש לתת עליהם את הדעת. מחירים חינוכיים אלו אינם מנחים את הדיון ההלכתי ואינם חלק ממנו, אך אף על פי כן, מי שההלכה היא הבריח התיכון של חייו הרוחניים אינו יכול שלא לתת דעתו על שתי השפעות עיקריות:

האחת, שפה גופנית דלה: הימנעות מהיתר נגיעה בזמן לידה, על אף האפשרות ההלכתית להתירה, מונעת את ההבחנה בין סוגים שונים של מגע וכוללת את כולם בחדא מחתא. ברור כשמש בחצי השמים שהמגע שזקוקה לו היולדת כשהיא יושבת על המשבר אינו המגע המיני שעשוי להביא לידי תשמיש. אין מדובר במגע של תשוקה ותאווה אלא של תמיכה, חיזוק וסיוע. לחוסר הנכונות להבחין בין סוגי המגע השונים יש מחיר חינוכי חמור, בכך שהוא מעצב שפה גופנית בין בני הזוג שבה כל סוגי המגע אינם אלא השביל המוביל אל חדר המיטות. דומני שקיימת חשיבות גדולה לעיצובו של מגע מכיל ורגיש בין בני זוג שאינו מוביל ליחסי אישות. אינני קורא חלילה לערער כהוא זה על דיני הרחקות או על איסור נגיעה, אך ההימנעות מהבחנה שכזו אפילו בסיטואציה הקיצונית של לידה מכריזה למעשה ש"הכול או כלום", ועלולה ליצור בקרב לומדי התורה את המחשבה המעוותת כי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש.

השני, קונפליקט מיותר בין האדם להלכה: כפי שנכתב לעיל, זוגות רבים חווים פער וקונפליקט חריפים בין הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה לבין ההלכה הפסוקה האוסרת זאת מכול וכול. העדר הקול המתיר זאת בשעת צורך גדול מעמיק את הפער הזה וגורר, בקרב חלק מהציבור החווה זאת, את התחושה כי הדרישה ההלכתית אינה עולה בקנה אחד עם הקול המוסרי הפשוט הדורש מאיש לסייע לאשתו כשהיא כאובה וסובלת. בהינתן חשבון הלכתי הפותח פתח מרווח להיתר, נראה לי כי טעות היא לאטום את הלב מפני זעקתה של האישה הזקוקה לכך עמוקות.

המאמר המלא מתפרסם בגיליון 72 של כתב העת דעות, "בטן מלאה - היריון ולידה בחברה הדתית", בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג.

בואו לבחור את אנשי השנה שלכם
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפתלי בנט צילום: עודד קרני, לע"מ

המתווה של בנט: משוגעים רדו מהעץ

קרא עוד