הילדים שלנו הם אור וסופגניות, גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה

לכבוד חנוכה ובחודש כסלו, שרון רחל פלג מסבירה לנו את גישת שפר דרך סמלי החג. וגם: אם האור רוצה לגדול, למה הילד בן השלוש עוד לא נגמל? ואיך מחזקים את הילדים שלא יפלו כמו הסביבון?

חדשות כיפה שרון רחל פלג 29/11/17 11:38 יא בכסלו התשעח

הילדים שלנו הם אור וסופגניות, גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה
חנוכה והילדים שלנו , צילום: shutterstock

בחודש שחל בו חג האורים רציתי לנסות ולהביא כמה מעקרונות גישת שפר על קצה המזלג, דרך סמלי החג.

אז קודם כל האור:

 אנחנו והילדים שלנו הם האור. הנטייה לכוון את הזרקור רק כלפי הילדים כי 'העולם שייך לצעירים', היא מוטעית מיסודה. ההורים הם מקור הלמידה והצמיחה של הילדים. אוי ואבוי לנו אם הצעירים חסרי הניסיון ינהיגו את העולם...  

להבת הנר שואפת תמיד למעלה. הילדים שלנו מטבעם רוצים לצמוח, לגדול (ואם אתם שואלים את עצמכם, למה הילד בן 3 ועוד לא נגמל אם הוא כל כך רוצה לגדול? או למה הילדה בת 4 עדיין עם מוצץ? יש לזה הסבר בהמשך).

תפקידנו לספק לילדנו את התנאים הבסיסיים לגדול, מבחינה פיזית: אוכל, מים וקורת גג (ולא את נעלי הנייק הכי יקרות בחנות), ומבחינה חינוכית: להורות להם את הדרך, דרך החיים שלנו, בה אנו מאמינים והולכים בעצמנו.

כל ילדנו מאירים. כשילד מגיע לעולם, אל המשפחה שלו, הוא מחפש את מקומו. הוא בוחר לעצמו 'תפקיד' פנוי, תפקיד שלא לקח אותו ילד אחר במשפחה. ולכן גם אם נראה לנו שילד אחד יותר חנון והאחר יותר זורם, אלה רק התפקידים, המסכות, שהם בחרו לעצמם (אבל זה כבר שייך לחג אחר...). האמת היא שכולם מאירים באותה מידה ובלי סוף.

האור הוא טוב. הילדים הם טובים. אין ילדים רעים. יש התנהגות רעה, מעשים שנתפסים בעינינו כרעים, אבל אין ילדים רעים. 

השמן הזך והטהור:

זהו הצורך הבסיסי, הקיומי, של הילד, בשייכות. הצורך להרגיש שייך, מחובר, קודם כל לאימא ולאבא ואחר כך לחברה. לפעמים הצורך הזה מתמלא באמצעות מעשה שמוגדר לא טוב מבחינתנו.

הסופגניות:

המעשים של הילדים הורסים לנו את הבריאות לפעמים, כמו הסופגניות. גם אם ההתנהגות החיצונית שלהם לא תמיד מוצאת חן בעינינו ומה שהם עושים מכעיס, מעצבן, מאכזב אותנו וכד', בפנים הם מתוקים כמו ריבה והרצון שלהם טהור.   

ההתנהגויות של הילד סובבות סביב מילוי הצורך בשייכות. לפעמים דווקא דרך כל הרגשות השליליים והתגובות שמתעוררות אצלנו כתוצאה ממעשיו של הילד, הוא חש את החיבור אלינו באופן החזק והמידי ביותר. אם נבין את הדינמיקה הזאת, הקיימת בינינו ובין הילדים, נוכל לעבוד על עצמנו ולשנות את תגובותינו באופן כזה שרק נאיר ולא נספק לילדים את מה שמעשיהם מעוררים אצלנו, כעס, עצבים, אכזבה וכו'. במהרה הם יחפשו דרך אחרת להגיע אלינו, דרך נכונה, דרך של שיתוף פעולה.

הסביבון:

 מסתובב ונופל. גם הילדים נופלים מדי פעם, וזה בסדר. לאט לאט הם צוברים ניסיון כמו היד החזקה שמצליחה לסובב את הסביבון במהירות גבוהה, ביציבות ולאורך זמן רב. על מנת לאפשר להם ללמוד ולהתנסות אנחנו נדרשים לקחת צעד אחד אחורה, לתת להם להתמודד לבד. זה קשה לנו לפעמים, אנחנו רוצים להקל עליהם כמה שאפשר, לסחוב להם את התיק, להכין עבורם כל דבר, אבל האמת היא שלטובתם עדיף שלא נעשה את זה.

השמש :

הוא אנחנו. אנחנו נמצאים שם לידם, מעליהם. ואנחנו, בע"ה, נותנים להם את האור, את החיים. האור שלנו הוא בלתי מוגבל ויש בו כוח להדליק את כולם (כן, במשפחות מרובות ילדים אין פחות אור לכל ילד, להפך).  

האור שלנו קיים הודות לשמשים שהדליקו אותנו, ההורים שלנו. האור הוא הקבלה שלנו את הילדים כפי שהם והידיעה שהם בני אדם בעלי בחירה חופשית. האור הוא מה שאנחנו מעבירים להם כדי שהם יגדלו להיות שמשים ויאירו נרות משלהם.


שרון רחל פלג, אמא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, לומדת לתואר שני בחינוך ומחשבת ישראל, מנחת חוגי הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com

לטורים הקודמים

 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן