התעודה שהענקנו לבנותינו כללה בעיקר מילים מעצימות, המספרות שיבחה של תלמידה בפניה. לא על ציונים דובר שם, אלא על כך שראינו את הדרך, ראינו את ההשתדלות, את הרצון הטוב וגם את ההצלחות שבאו בעקבות כל אלו.
כתבנו לבנות כמה אנחנו גאים בהן. האמת, כל פעם מחדש התרגשתי מאוד. גם לכתוב להן, וגם מהטקס שערכנו בבית מיד כשחזרו מבית הספר עם התעודות הקונבנציונליות.
הזיכרון שלי מיום התעודות - אינו חד משמעי.
מצד אחד היה כתוב שם כמה אני טובה. התנהגותי תמיד הייתה ראויה לשבח, תמיד בנועם הליכות.
הופעתי נקיה ומסודרת. גם בתפילה ובאומנות קבלתי טוב מאוד. מצד שני, כל השאר היה "כמעט". כמעט טוב, כמעט מספיק. אחרי חיפושים מצאתי תעודה, סליחה. גיליון הערכה של כיתה ג'.
אני מעיינת בזה היום, ממבט אחר. ואני מבינה שלא היה כזה נורא. היה לי כמעט מספיק אחד, וזה היה במשנה. אני די בטוחה שזו השנה האחרונה שקבלתי כמעט טוב בחשבון. אבל אני מתמקדת במה שכתבה המחנכת שלי על "כתב": "כמעט טוב מאוד, את מנסחת יפה סיפורים ובעלת רעיונות מקוריים".
אהבתי.
אני מתחילה לתהות בתעודה הזאת. האם היא משמעותית? אולי אפשר ללמוד דבר או שניים אודותינו. כמה פעמים אנחנו רואים ילד ואומרים עליו "הוא עוד יגיע רחוק", "עם פה כזה, היא עוד תהיה עורכת דין", ואולי צריך לשים יותר לב למה הילד נמשך ולאן הלב שלו מכוון טרם הוא התחספס.
בשבוע שעבר יצא לי להתארח אצל חברה, ילדיה דנו בתעודה שלה, של אמא שלהם, חברתי. אשת קריירה מצליחה, עושה חיל גם במסגרות חינוכיות וכבר מכוונת ליעד הבא, משפטים. היא לא "פראיירית", היא יודעת להתבטא באופן רהוט ולוחמת צדק שמובילה מהלכים. בתעודה שלה מכתה ה' אם אני זוכרת נכון נכתב ככה בגדול, שהיא מאוד שובבה, שהיא מדברת הרבה בשיעורים, מפריעה. אפשר לומר שבמילים של אז חצופה הפכה לנחוצה.
יש משמעות לתעודה הזאת והיא חשובה. השאלה איך נקבל אותה אנחנו כהורים ואיך נשמח עליה יחד עם ילדנו הקט שזה עתה שב אייתה הביתה. איך נבחר לדבר אתו עליה ועל מה שנכתב עליו. על היכולות שלו, ועל איך נהפוך את החולשות לחוזקות, את הקשיים למטרות, ואת ההישגים להשראה להמשך הדרך.
לא לעד נוכל להנפיק עבורם תעודות, ואנחנו צריכים לתווך להם את המציאות בצורה שתיטיב עימם.
באשר לבנותיי, בשונה ממני, יום התעודות שלהן הוא חד משמעית. הן גאות ומאושרות.
בהתנהגות הן מקבלות ציונים כמו אמא, ובלימודים עצמם ציונים כמו אבא. אני מודה שאני מעט מקנאה בהן על זה. קנאה טובה כזאת שנותנת לי נחת, סיפוק וגאווה. בעיקר שקט. כי אני יודעת שכשקשה, כמה זה קשה. אני יודעת על בשרי. זה חרוט לי חזק על הלב.
לעיתים נדמה כי התעודה האלטרנטיבית כלל אינה מעניינת אותן. הן מגיעות כל כך שמחות בתעודות שלהן. לא זקוקות לחיזוק הנוסף הזה. לכן, השנה, אני בוחרת להפסיק עם התעודה האלטרנטיבית. אני בוחרת לקחת את התעודה של בית הספר וללמוד ממנה על בנותיי. על החוזקות, על ההישגים, לשמוח בהן, לעודד, להציב להן מטרות, ולתור איתן אחרי השראה.
חשוב שנזכור כולנו כהורים. התעודה משקפת תמונה חלקית ומסוימת אבל עדיין - תמונה טובה כדי ללמוד ממנה על הילד שלנו. בעיקר אם נקרא בין השורות.